השירה העברית החדשה

נתן זך  –  "רגע אחד שקט בבקשה"

 

השיר הזה כתוב בעברית מדוברת – שירה מודרנית

 

העברית כהוויה מדוברת היא המקום, התווך שבו מתרחשת השירה העברית החדשה הזו. כל מי שיודע עברית מרגיש שזו העברית  שלנו, אבל גם העברית הגדולה, שמעבר לנו. משהו במילים גורם להרגיש שהיא אומרת דברים עתיקים שלא התכוונו

אליהם, כאילו מתקופת התנ"ך.

 

העברית המודרנית יצאה מתוך העברית העתיקה ובהרבה מובנים היא ממשיכה אותה, ההמשך הזה הוא הדבר החשוב להבנת

השפה העברית החדשה. משתמשת בלשון העברית ככלי.

 

בתנך בספר בראשית ראובן רואה את הבור אליו נזרק אחיו ואומר "ואני אנא אני בא" – כלומר, מה יהיה עלי בלכתי אל אבינו, מה אספר לו. בשיר של זך, המילים "אנא, אני" נכתבו בהקשר אחר לגמרי ובאופן שונה, אבל מי ששומע את המשפט הזה

שומע בעצם את העברית העתיקה בתוך העברית החדשה.

 

המושג "תחייה" הוא טעות ובכל זאת משתמשים בזה – זה המושג אתו מכנים את העידן שבו היא נכנסה אל תודעת עצמה, הדימוי שהציונות רצתה לראות מבעדו את התקופה הזו של התחדשות השפה, ה"רנסנס." העברית לא הייתה שפה מתה מעולם ולכן זה שגוי לומר תחייה. זוהי שפת התפילה, התורה… היא לא הייתה שפת דיבור, שפה שהייתה אפופה קדושה, היא מחזיקה הקשר של קדושה בה ניתנה התורה, בה נברא העולם. זוהי שפה אלוהית. ההקשר הקדוש הזה שמר עליה בתוך החהמיים והקשרים סגורים. לא דיברו בה, אסור היה לדבר בה )בעברית של התנ"ך.( העברית של חז"ל היא עברית אחרת – זו העברית ששימשה בסיס לעברית החדשה שבה אנחנו מדברים היום. היא נתפסה כעברית החילונית, המעשית יותר, של המשנה. היא עדיין קדושה אבל נמצאת ברובד אחר. לאורך כל הדורות התפוצות השונות של היהודים התקשרו זו עם זו בעברית. בד"כ ליהודים הייתה הוויה רוויית שפות – השפה המקומית בה הם גרו, שפה ייעודית שיוצרת קהילה בתוך ההקשר הזר )יידיש

למשל(  ובתוך זה הייתה גם העברית שהייתה שפת הלימוד ושפת הקודש. הייתה גם שירה עברית, מקוטעת אמנם, אבל קיימת.

צמחה  באיים  שונים – ספרד, איטליה, מזרח אירופה…רוב השירה, הייתה  שירת קודש.  שירה  שנכתבה לצורך הטקס הדתי.

יוצאים דופן שמואל הנגיד, יהודה הנביא, אבן גבירול…שיצרו גם גוף חשוב של שירה חילונית.

 

הפתיחה של העברית החדשה מזוהה עם שני משוררים: שאול טשרניחובסקי וחיים נחמן ביאליק )טשרניחובסקי פרץ לפני

ביאליק.(

 

שירו הראשון של ביאליק –  "אל הציפור" מקובל ומוכר כיריית הפתיחה של השירה העברית החדשה. אבל זה סיפור. רק

בדיעבד אפשר לראות שבשיר הזה מנצים העקרונות שבתוכן התחילה השירה העברית החדשה, אבל הוא הפך לסמל של כך, ולכן נתייחס גם אנחנו לשיר כאל סמל. הוא קורא את השיר פעמיים – פעם אחת בעברית מדוברת, ופעם לפי הטעמים שהיו נהוגים בזמנם ")באשכנזית," ברוב מלעיל.( אפשר להרגיש בשמיעה את היופי המוזיקלי של הטקסט בגרסה האשכנזית, איך שהיא נשמעה במזרח אירופה. משהו בנגינה, בהטעמה וסופי המילים הופכים את הטקסט לדבר אחר ממה שנשמעו הטקסטים

השיריים שקדמו לזה )שירת ההשכלה.( מה עושה הנגינה, למה היא כל כך חשובה? היא משנה המון. היא משנה דבר עקרוני –

 

י.ל  גורדון  "קוצו של יוד" – המרצה קורא את הפתיחה של הטקסט. זה שיר יותר חשוב מזה של ביאליק ומדבר על גורלה של

האישה בעולם היהודי האורתודוקסי המחמיר. שירה שמנסה לעסוק בתרבות היהודית ביחס מתקן. הפתיחה הזו נשמעה יותר

טוב בהטעמה העתיקה )במבטא העתיק.( הסדר של השורות בשיר הזה מוקדש לניסוח טענה )כמעט משפטית,( מדויקת, מבריקה.

זאת, בניגוד לסדר של השורות בשירו של ביאליק שנועד כמעט להנעים את האוזן. העיקר של גורדון הוא רעיוני, פילוסופי, ביקורת רעיונית חריפה, אמיצה ומנסחת את העמדה של אנשי ההשכלה העברית. הם ביקרו את העמדה האורתודוכסית. אותה אמונה שרואה באדם את מרכז ההוויה ולא את האלוהות רואה את הרעיון של ההומניזם ומוסיפה לו את הדעת המדעית עומדת מול העולם התיאולוגי הדתי. רואה עימות בין מושג האדם ועולמה של הדת. הניסוח חדור כולו בעמדה המשכילית והשיר משרת

רעיון  שכלי. הכל במישור שכלי, עמדה. – זו שירת ההשכלה.