ממד הטראומתי של הדור

המקום הזה שביאליק נכנס אליו של כותב הטראומה של הדור, דווקא הוא אחראי להיותו כל כך מפורסם. הוא יוצר נאמנות

לממד הטראומתי של הדור.

הכניסה של ביאליק אל תחום הטבע בשיר "בשדה" זה שיר מרשים שבו ביאליק מתייחס למושג הזה שנקרא "חוויה." המחשבה

שאדם עובר עלילה רגשית שיש טעם לפרש אותה כעלילה בפני עצמה – זה חוויה. )חיים והוויה – המציא אותה א.ד גורדון.( המושג של שיר חוויה הוא מושג רומנטי. בנייה של התרחשות רגשית בתוך הקשר מסוים. ביאליק יוצא אחת הפעמים הראשונות

יוצר התרחשות מצב שהשיר מוביל אליו – יציאתו של אדם לשדה )חקלאי.(

הפתיחה – יש לו כוח רטורי, הוא כאילו עומד מול קהל ומתחיל בשלילות )ליטוטס – לא כך, לא כך(… הוא אומר שהוא דומה לכלב, הוא ברח לשדה. מפני מה? מפני עצבון. הוא רץ אל הטבע כי חלש )כמו בשיר של טשרניחובסקי.( יש תחושה שהוא עומד מול קהל בתוך דרמה והוא בונה את עצמו כדמות דרמתית. הדימויים לחיות מקבל ממד לאומי. בשדה קורה לו משהו שרק ליהודי יכול לקרות. הוא מכניס טענה חשובה מאוד בדבר נוכחותו של ה' בטבע. אף לא כינוי מרחיק – השם היהודי הבוטה   ביותר לאל הוא משתמש. בבוטות רבה יותר – האל לא דיבר מהשמיים, אלא מהקמה )החיטה( – זן  האומונטןפיה המעודנת ביותר שניתן למצוא על קולות של עשבים, רוח… האוושות מקבלות ממד אלוהי )זה מודגש כשקוראים במבטא אשכנזי.( אז

הוא בונה סצנה בתוך סצנה – כובש את פניו באדמה. הנפילה לאדמה, הזעקה לאם – הגידי לי למה את לא חולצת את שדיך – הפכה לסמל גדול לכל הקשר חקלאי עברי, ציוני באירופה ובישראל. מה שהוא עושה זה ניסוח נועז שמזכיר את נוכח פסל אפולו במובן שהוא אומר שיש קול אלוהי אבל יש לו בת זוג היא האדמה היא אינה מהווה דמות משמעותית. האם, האדמה

כנוכחות פיזית שנופלים אליה ועכשיו הוא מבצע את הסצנה שבה הוא צועק אליה. הוא רואה את היהודי כיתום, מגורש –     מישהו שלא חלצו לו שד, לא נתנו לו לינוק. הקשר הטבעי שהיה אמור לקרות בין אם לתינוק לא מתרחש בין היהודי לבין הקרקע )בסוף השיר הוא רומז שהוא לא נמצא בקרקע בארץ ישראל( יש לשיר הרבה טעמים של חיבת ציון. הוא מדדה בין תחושה של מעשה חדש לבין מסורת שהוא לא יודע להתמודד אתה. בבתים הראשונים הוא יוצר כפל פנים בין המישור החווייתי  שבו השיר מנגן את מה שהוא מרגיש לבין המישור שבו האל צריך להיות מובן כמצוי התוך השיבולים ויש לו בת זוג שהיא האדמה שהיא סמל. הרעיון הגדול – שאלת היהודים והאדמה. רעיון העם במשמעותו האירופית החדשה רוצה ליצור קשר בין עם לאדמה. זו משמעותו של עם במאה ה19- שקשור ביערות, בשדות, באיכרים.. אי אפשר בתוך עם כזה שלא לשים אדמה ששייכת בשייכות של קניין אימננטי. הוא לא מתאים למסורת יהודית רבת שנים כי העם הסתדר בלי אדמה שהיא שלו. משוררי התחייה הפכו עצמם למנסחים של הרעיון הסבוך הזה – להפוך את עניין האדמה לעניין מהותי. עיקרו של השיר הוא עדיין ביצוע המוזיקלי – עצמתו לא הייתה חזקה אם לא היה כתוב בגאונות המוזיקלית שבה נכתב. הקשר בין השיר כהתרחשות חווייתית מוזיקלית שמתרחשת בדיבור בפה ובאוזן קשורה בקשר בלתי מופרד עם הרעיון של האדם החדש והעם במשמעותו

החדשה הציונית.

שיר רומנטי שלם של ביאליק על שקיעה – הפכה למרכז, יש קשר בעמדת היסוד שבין האדם הרומנטי לבין אותו מצב רוח שסוף היום יוצר באדם הזה. זה מצב רוח שהאדם הרומנטי מטפח אותו. העידן הרומנטי דורש אלמנט שהרגשת היש של האדם

בנוי על חיסרון מתמיד והרגשה שהעיקר חסר. מצב הצבירה של האדם הוא געגוע, נהייה למשהו. הדבר הזה נמצא בעבר, בעתיד, באינסוף, בחלום…הוא לא כאן. המקום שבו נמצא האדם הוא תמיד מקום פגום, חסר…ניתן לראות שזה קשור לחיבת ציון. חשוב להראות שהשירה העברית החדשה הייתה צריכה את הרומנטיקה – היא הייתה מיובאת מחדש אל תוך הציביליזציה העברית. מדוע? משום החוויה הלאומית כוויה תרבותית ופואטית קשורה ברומנטיקה ובסדר יומה ולכן נוצר מצב משונה מבחינה

היסטורית. ביאליק וטשר' כותבים שירה רומנטית אבל ביחד תוך כדי הם עוברים אל תוך המודרניזם – יש פה זמן מיוחד –

זמן של האומנות העברית. מתרחשת בסדר יום שלה שזקוק לחומרים מתקופות שונות. מכאן הולכת וצומחת תחושה של הווה. השיר "בערוב היום" – שיר של שקיעה, יגון ויש בו חידושים של ביאליק, השימוש בסגנון מקבל עדכון ושימוש מוזיקלי. שיר

השקיעה הזה מכיל את כל המצרכים שמהם אורגים סצנה רומנטית טובה – שקיעה, יופי, זהב, דם, אש, היעלמות האור, חושך,

לב…ביאליק הופך את הסיפור הזה למורכב – כשהשמש שוקעת הוא עוזב את חומרי היופי ואורג ממד של אבל והרגשה שקורה כאן דבר מסוכן. השקיעה הזו, החוויה מעוררת את כל השיר מתרדמת המובן מאליו ונהיה רציני מאוד. מוסיף את הרוח, איזה

שד, שבא ומתקרב אליו ואומר לו "בוא איתי, בוא נעוף יחד, נדאה" הרוח מציע לאדם לברוח אתו – זה כיסוף רומנטי אמתי. תחושת המוות והאובדן קוראים לך לצאת מהמקום הזה אל אור אינסופי. בחלק השלישי הדובר נשאר ואומר לרוח שלא ילך אתו. כמו בשיר בתשובתי הוא לא הולך אלא נשאר. ביאליק עושה את זה בחוויה הרגשית של האובדן הווירטואלי של השמש

השוקעת הוא פונה אל הלב, באופן מפתיע שפונה לחדרי הלב – פתאום הוא מתבונן ללב ויש בו חדרים. זה בית, לא חדרי לב במובן אנטומי אלא הפנימיות האנושית והשאלה לגביה היא לא שאלה רומנטית מאיפה בא הצל לנפש? אין לזה תשובה. השיר שמתחיל בפאר עצום מסתיים בליליות הזו של מצב נפש פשוט של התבוננות פנימית והפנים הופך יש, הופך לחלל – זה עניינו של השיר – ליצור את האני לדבר מבחינת יש ואת המושג של צל להפוך למקום במובן אחר, בית. סדר היום הגדול של שירת דור התחייה חוזר – עניינה החשוב מכל היא לתת לאדם בעברית יכולת להגדיר רגש במילה. התפילות מבטאות אדם בן אלפיים שנה ולכן יש צורך במילים חדשות לרגשות. כאן מדבר אדם עכשווי – את הרוח של הרומנטיקה הוא מגרש משתי סיבות – כי הוא איננו רוצה לעזוב את המציאות והשנייה היא כי הוא כבר לא לגמרי רומנטי – השיר מתחיל ברומנטיקה ובסוף הוא כבר

לא יודע מה הוא. השיר נגמר בסימן שאלה –