ההברות יוצרות סולם כרומטי יורד

הסיום רב הפאתוס הזה מדייק מאוד – השירה היא שירת ילדות והיא נדמה, כשירת זוהר היא איננה קיימת היום. המילה אבל הופכת את זה – ההד כמוס בפנים והוא שמור. העניין הוא עקרוני שביאליק מציע תפיסה שלמה בזיקה בין ילדות לבגרות. הוא יוצא מהדבר הזה נביא – את הנבואה הוא קולט לא בהר סיני או מגילה, אלא באמצעות ההתגלות הילדית   הזו אפילו שהיא דמוקרטית וכלל אוניבקרסלית, יכולה להישמר באדם עמוק בלב ובתוך בבות עינו, העין כמו מחזיקה את היכולת לראות, אלא את תמצית המראות של הילדות כזיו, כאור. השיר הזה יצר תשתית עקרונית בתפיסת מהו שיר עברי   חדש, משום שבתוך השיר הזה נמצאת ההנחה שהשיר בנוי על חוויות יסוד ילדיות והיסוד הילדי הוא אלוהי במהותו והעברית היא הכלי להשיג את הדבר הזה. הכל מתרחש בתוך זוהר – מטא-פואטי לא פחות מחויה אישית. השיר הבא ידגיש

כיצד ככל שהאור חזק יותר הצל חזק יותר בשירתו של ביאליק. זה חותם האישיות שלו השיר "הכניסיני" – ממד מנוגד לזוהר, עולם של צל ל"שירתי." זהו שיר לירי. המצלול המקורי שלו מהותי כדי לחוש את המקום המקורי ממנו הוא נאמר. גם בהברה ישראלית זהו שיר יפה, אבל בהברה אשכנזית אפשר להבחין שהשיר מולחן כבר

מראשיתו. ההברות יוצרות סולם כרומטי יורד – מנגינה הדומה למלודיה של קינה. השיר נכתב בתוך תחושה של יגון כביר. בשיר יש בקשה למשהו שלא קורה וגם לא נאמר, השיר מדבר על האפשרות לומר את הדבר הזה – אם וכשזה יקרה, אגיד לך את הסוד. בתוך הסוד הזה, רק אם הוא יתקיים ויתרחש אז יש עוד סוד ואמירתו הוא וידוי )ולא קריאה וצעקה כפי ששרים את זה היום.( הכניסיני חוזרת פעמיים ולכן ניתן להבין ששום דבר לא קרה – הכל נאמר בתוך האני. איש לא שומע. הוא מדמיין את האפשרות להיאהב בתוך הדמות הנשית – השאלה היא רק לקבל עדות חיצונית על מה זו אהבה. השיר מחזיק הרגשה של בושה – הכל הוא סוד אינטימי – בעת רחמים )מגייס את עמדת האדם כמו ביום הכיפורים.( מה הסוד הזה שהוא מגלה – זה סוד מפתיע. "אומרים בעולם יש נעורים – היכן נעורי" – בונה דבר מרתק – אומרים, אבל איפה זה אצלי? המילה נעורים היא  חשובה בתרבות העולם החילוני, החדש, כל אחד רוצה להישאר צעיר…הנעורים קובעים את ערך הערך. המילה הזו נמצאת בתוך העולם והסובייקט לא מבין איפה זה אצלו )ביאליק לא היה כל כך זקן כשכתב את זה אבל לא זו הנקודה( – הנעורים הם    רעיון, אבל איפה זה באמת אצלו. איפה המילה ששייכת לכלל הופכת לקניין של האני. האם זה חיצוני? יש הרגשה של אי התאמה – אני שונה. השאלה החמורה מכל היא שאלה רצינית מאוד. השיר מוביל את השאלה "מה זו אהבה" למקום שבו היא נאמרת בחרישיות ובאינטימיות והיא נאמרת על ידי שתיקה גמורה. במקום הזה השאלה היא רצינית והיא השאלה היחידה שכנראה צריך לשאול אותה. הוא מרגיש את הסימפטומים שלה אבל הוא לא יודע מה זה. מה שמרשים בשיר הזה היא הפשטות של הפואטיקה הזו. ביאליק משתמש במילים גובהות, אבל הנוכחות האותנטית של השיר כטקסט שאומרים אותו הוא פשוט ואין בו שום חידה. בתוך הפשטות מתרחשת העצמה. ביאליק נוגע בסמלים הגדולים ביותר של האדם- האם, הבן, האהובה, ובתוכו

הארוס. הבית הרביעי מוקדש לסמלים הרומנטי והדיבור הרומנטי. שפת הדיבור על האהבה נעלמה – "הכוכבים רימו אותי."

הוא אדם בודד ואין שום כלי סימבולי שיחזיק אותו. השיר מוביל לתהום. אולי משום שבדרך פשוטה הוא נוגע בדבר מאוד

מאיים הוא הפך כל כך מפורסם. הדבר הזה מתחיל מההתחלה – זה לא דיאלוג, זה מונולוג שמסתובב סביב עצמו.

השיר הלירי של ביאליק העמיד על סדר היום של השירה העברית החדשה אתגר חדש לגמרי. דבר כזה שייך לעידן מודרני  לגמרי. מדבר על מצבים נפשיים שהגדרתם איננה ברורה עוד לפי עולם המושגים הישן. השיר "מי אני ומה אני" נראה מה       שהולך ונפרש לנגד עיננו עם מצב של אדם ששרוי בדיכאון קליני. המושג דיכאון שייך לעידן המודרני. מושג שמדבר על תחושה של אפסות, של ריק, הצבע האפור לא מותיר שום צבע אחר סביבו, כוחות האני הפכו לדומם. ביאליק מפתח את זה

ממקום אישי מאוד. משהו בשיר הזה מזעזע כי הוא מנבא את השתיקה שהולכת לנחות על ביאליק מספר חודשים אחרי כן.

ביאליק נותן כאן מקום תרבותי לתחושה הרעה הזו. הוא פותח פתח לדיבור על מצבי נפש. התפקיד התרבותי של השיר הוא פיתחון פה לאדם מסוג חדש לגמרי. זה הניגוד הקיצוני ביותר למושג הדובר הלאומי ובתוך זה זה בכל זאת נמצא. זה אדם

כמוס, סגור שמתבודד ומוציא את עצמו מתוך הדיבור. דיבור על האי דיבור, חוויית המוות בחיים.