אחרי שנות ה20- אורי צבי קרוב לתנועת הפועלים שקירב אותו ברל כצנלסון. אחרי מאורעות תרפ"ט הוא הרגיש קונפליקט עמוק בינו לבין היישוב ויחסו הפוליטי ביחס לערבים ואז הלך ימינה יותר והיצירה שלו מכאן והילך נראית אחרת. בצורה הצורנית השירה שלו הופכת להיות מובנית יותר. היציאה ממנה היא יציאה מהמודוס האקספרסיוניסטית. מתוך הפואמה
"אנקראון על קטב העיצבון" – השיר הפותח בחלק השלישי "מסוד המנוצחים" – זה מסמל את צידו השני של אורי צבי. לשונו פשוטה מאוד, ומה שמתרחש הוא פשוט – מדבר על האדם המודרני כמעט כמו שיחת רחוב, אבל הוא קושר את הדבר אל הציפייה הנצחית אל תיקון. חוזר אל שירי הערש של האימהות. לגדי ולשיר הערש הוא נותן נוכחות גדולה יותר מאשר
לאווירונים. הוא יוצר חרוזים פשוטים אבל יוצר טון אחר של מוזיקליות פנימית, נובע מדיבור ממילאי, ובשורה האחרונה יש סוסים שחורים. אורי צבי הוא אחד הראשונים שהצליחו להגיב למלחה"ע 2 תגובה פואטית. ההתמודדות שלו עם קורבן יהדות אירופה היא גם אישית )הוא יליד פולין( והוא היה חדור ודאות שזה מה שהיה עתיד לקרות. במישור הזה הוא חש את היותו נביא, יותר מכל משורר אחר. "לוח במבוא א" – שוב גרמניה חולצת את הדין – שוב אחרי מלחה"ע ה.1- השיר הזה נתפש
כאילו הוא רשום כאיזה טקסט קדמוני שנמצא כתוב בדם שחור והוא רואה אותו כשירתו של המבול )מבול דם( הפתיחה שרואה
את הדבר הזה כעתיד ודאי, פותחת דיון שבו השירה החדשה לאט החלה לטפל באירוע שחתך את הקיום היהודי באירופה ועומד נגד הקיום הארצישראלי. הוא מתייחס לקיום בישראל כקיום מקביל. היחס הציוני בין הגלות וציון נמצא גם כאן. הקיום היהודי לא נמצא עוד רק במתח של הגלות והגאולה, אלא שהוא עומד בממדים אחרים שהם בבחינת מבול. הוא מחזיר את חומרי הטקסט אל ממד ארכאי בכד חרס. ברור היה שהיא מערערת ערעור אחרי מאשר מלחה"ע ה,1- מערערת ערעור טוטאלי, אולי השירה לא תיתכן יותר אחרי השואה. אורי צבי לא חושב כך, אף אחד לא חשב, אבל השירה עברה שינוי. גם כאן שומעים הדים לתפרונות הפואטיים של ביאליק – את האופן שבו הוא משתמש בטקסטים המקוריים ובקינות ומשלב אותם בשירתו של
האדם החדש.
שיר על
שיר מאוחר שלו )ראשית שנות ה(50- שיר שמגלה את רישומה של הטראומה היהודית, איך הוא כותב בארץ ישראל
ילדות והתפתחות בתוך הבגרות ואפילו בתוך הזקנה. מתוך "מזמורת רחוקי מהות" – "רחוק רחוק" – השיר נפתח במעין משחק מחבואים עם הקורא – מצביע על תמונה רחוקה בה ערש מיטת ילדותו נמצאת במצב על זמני ורואים עליה את כותנתו. ואז הוא רואה שהיא שם והיא ריקה – כי הילד לא שם, הוא פה. המשחק התמים והילדי הוא חמור ומחריד – משתמש בפסוקים
מקראיים – הילד איננו – כמו ראובן שבא אל הבור אחרי שאחיו מכרו את יוסף ומראים לו את הכתונת עם הדם. בישר אני הכותב, אני במקום הזה. איפה זה הפה הזה? המקום הוודאי ביותר הוא המקום בשורה, תמונת חייו ותמונת הזיכרון מזכירה בור. יש בור באמצע והבור איננו מנוסח. גם מי שגל מהילד האיננו הזה, הילדתיות נעלמה )האדם הגדל של ביאליק – ליבו אוצר בתוכו את תמצית האור האלוהית( ופה יש כרת עמוק אבל בכל זאת גדילה ממנו. יש נקודה בשיר שיוצרת הפסקה של מה שנאמר. הוא בונה את תמונת עצמו ביחס לחבריו בילדותם והם נעדרים. הוא מבין שאם היו חיים היה רואה את עשנם. הזמן
שהוא חי הוא זמנם של חבריו המתים – חי בארץ ישראל, כותב בארץ ישראל. מה שמפתיע בשיר הוא לא רק הכניסה למקור התנכי והשיבה אלא היפוך הסמל של השואה עם הבערה והשריפה – החי הוא הבוער – החיים הם בערה. שפתו של אורי צבי הופכת לדיבורית יותר ומשלבת אותם עם תמונה הגותית קודרת. השיר הזה ושיריו המאוחרים שונים משיריו המוקדמים – אחת
הדוגמאות שכמעט כל שיר מגולל אחרת את סיפור החיים כולו ובתוכו תמיד נקודת שבר עמוקה.
השיר המאורח של אורי צבי – יש הרגשה שההבדל בין העידנים השונים ביצירתו יוצר נוכחות של כמה משוררים – הוורסטיליות כל כך גדולה שנדמה שמדובר בכמה משוררים שונים ולא באותו משורר. אותו אדם מחזיק היקף עצום של קליטה פואטית של המציאות. יש הרגשה שהוא מחייה הלאה משהו שמזכיר את הפואטיקה של ביאליק – השיר כחוויה שבו השיר עצמו רוצה
בשיר רחוק רחוק הוא מנצל את המשחק והחרוז לשיר ולקריאת השיר ליצירת
ליצור בתהליך היקראו תהליך חווייתי וחדש.
עלילה שהיא בעיצומו של קריאת השיר. הפה הזה בסופו של עניין הוא ההתרחשות של השיר. השיר הוא הכאן – חזרה לתפיסה לירית רומנטית מאוד. בעוד שיר הוא מנצך באופן אחר את המוזיקליות של השיר לבניית חוויה שהשיר הופך את עצמו להתרחשות "לרגע קט ונדיר" – השיר הולך ומסתיר את העובדה שהוא הולך לבנות משהו מוזיקלי דק וכשיווי – הוא בונה את האזכרה, השיר נדמה כאילו עוסק באירוע של אבל. דרך המילה אילו, נבנה במצה הלירי שאופייני לביאליק. על ה"אילו"
נשען כל המהלך. האלוהות תחסיר משהו מאלוהותה ותיתן לאדם. האלוהים הוא חלק מהבריאה, הוא לא הבורא הבלעדי