מושגים לתיאור השחקנים הפוליטיים: פרט, המון, חברה, מעמד, אליטה.

 

.1   קיימים  אנשים  שלמרות  שהם  נמצאים  בסיטואציה  של  המון,  הם  שומרים  על

האינדיבידואליות שלהם.

אדם מגדיר עצמו בדרך כלל ע"פ לאום, דת, מגדר, עיר, מקצוע, שם, או בן אדם. .2 בדרך כלל כששואלים את השאלה הזו, באוניברסיטאות בארה"ב רוב הסטודנטים הגדירו

את עצמם כבן אדם.

.3  לפני מספר שנים נשא דברים פרופ' יוג'ין קנדל טען שיש שתי שיטות למימון לימודים של

השכלה גבוהה:

 

א.  שכל דור ממן את זה שבא אחריו (השכלה מסובסדת,)

 

ב.  כל אחד ממן את עצמו בהלוואות (נהוג בארה"ב,) ברור שכל אחד יעדיף את השיטה

השנייה.

 

• כמובן ששתי   השיטות  שונות מאוד מבחינה  אידאולוגיית, בראשונה,  החברה נתפסת

כקהילה שדואגת לדור הבא ועושה זאת ביחד. והשנייה מסתכלת על ההשכלה בצורה

אינדיבידואלית.

.4 אינדיבידואליזם- פרט הנמצא במרכז החברה, קיימות שתי גישות המשלימות זו את זו:

 

א. מבחינה מתודולוגית– ניתן להבין ולחקור את ההתנהגות הפוליטית של כל פרט ופרט, ללא הבדלי מגדר, לאום, דת, זמן, אתניות, באותו אופן. לאמור, הפרט קודם לקהילה

גם מבחינה מהותית. קיים משהו העובר כחוט השני בין בני האדם, והוא קובע את גישתם הפוליטית.   הרבה   פעמים   ההנחה   הרווחת   היא   שהאנשים   מתנהגים

כאינדיבידואלים.

 

·   יש חוקרים הטוענים, וזוהי לא אמת אמפירית, ועדיין מדובר בהנחה שעובדת,

ההוכחה היא מייצרים תיאוריה שיכולה לנבא.

 

ב. אינדיבידואליזם נורמטיבי– איני מן הראוי לראות כל אדם פרט אוטונומי שמכונן את אמונותיו בהתנהגותו בעצמו. מדובר, בדרישה מהמדינה או הפוליטיקה. הנחת השיטה

המשפטית היא שהוא אחרי למעשיו. הרעיון של זכויות האדם היא ביטוי של

אינדיבידואליזם  נורמטיבי, כלומר, החברה צריכה לכבד כל פרט כאינדיבידואליזם.

קיימים ארבע מושגים משלימים:

 

.1  האוטונומיה של הפרט– קרי, האדם יש לו עוצמה לגבי עצמו.

 

.2   אינטרס עצמי– מנסים לבדוק האם אנשים מבינים את האינטרס, איך הם

משיגים אותו

 

.3 פרטיות– המדינה צריכה לכבד את ענייני הפרט (להיות דתי, מה ללבוש וכו)'

 

.4 כבוד האדם– על המדינה לכבד את כבוד האדם וחירותו.

 

ג. על מנת שנבין את הביקורת המתודולוגית– אי אפשר להבין את התנהגות הפרט מחוץ

לקונטקסט האתני, לאומי, לשוני, מגדרי, היסטורי. על מנת להבין את הפוליטיקה,

עלינו לבחון את הקהילות שהשחקנים חברים בהם.

 

אם איננו תמיד אינדיבידואלים, מה הנסיבות שמביאות אותנו להתנהג כמו ההמונים (עפ"י

פרויד?)

 

הטענה המרכזית, היא שאצל כולנו יש רגשות פרימיטיביים ורצון להיות לא רציונלי ואמוציונלי. העניין הוא שיש לנו תבונה השולטת על רגשות אלה. יש לנו נורמות וחשיבה

רציונלית המדכאים את הרצונות הללו. כאשר אנחנו נמצאים בהמון, קורה לנו משהו, מאבדים את היכולת לשלוט באמוציות ונכנעים ליצרים "מנוס מחופש-" אני מכניע את

עצמי למישהו אחר. אם כן יש שלבים:

 

א.   כניעה ליצרים

 

ב.    ההדבקה= היפנוזה

 

ג.   מושאות- ציות לאדם שהפנת אותי.

 

 

.5 מהפנט, על פי פרויד, יש יכולת לשלוט ברבדים באישיות של אדם ולגרום לו לחשוב שהוא מישהו אחר. אותו הדבר קורה כאשר נשאבים להמון ולמנהיג מהפנט, אלו מבטלים את מנגנון

 

הריסון העצמי וגורמים לנו להתנהג בצורה משוחררת וללא שליטה על אמירות והתנהגויות . נשאלת שאלה האם ניתן לייחס את ההנחה שהפרט אחראי למעשיו לאור זאת? ללא הנחה זו לא ניתן לקיים את מערכת המשפט כפי שהיא. כאשר מנהיג משתמש במטאפורה שהאויב הפוליטי הוא בוגד, הוא נותן לגיטימציה ליצרים האפלים של האנשים לפגוע בו ולכן על פי פרויד

האחריות של הפוליטיקאים הינה לא לנצל את מצב איבוד היכולת הרציונלית לשלוט ביצרים. ההמון, הוא אימפולסיבי, קל אמונה, חסר חוש ביקורת, מכבד את היד החזקה, ולכן החשש הוא שההמון ייגרר למעשים מסוכנים. האחריות היא על המנהיגים להרגיע את היצרים על אף

המטרות  הפוליטיות,  נדרש  מהם להיות מתונים. .6  תיאוריית חוק הברזל של האוליגרכים (עפ"י מיכלס-) התיאוריה שואלת את השאלה, האם

דמוקרטיה אפשרית, ותשובתו היא שכל דמוקרטיה מסתיימת באוליגרכיה- שלטון המעטים, גם אם פורמלית נחשוב שאנו בדמוקרטיה. על פי מיכלס, ניסינו דמוקרטיה ישירה, והיא לא יעילה מאחר ויש תיאוריות רבות וזה גורם לחוסר יעילות, וכך החברה עברה לדמוקרטיה ייצוגית, שבה יש חילופים ואיזונים, וסמכות רציונלית אך מצד שני המפלגות מרגישות שכך הן מאבדות כוח, והיא דורשת ייצוג לפוליטיקאים מקצועיים, כלומר יש ניסיון לנתב את האנשים שמגיעים לפוליטיקה דרך מערכת מחנכת וכך הם הופכים לקליקה מנותקת מהעם. המפלגות רואות שללא היררכיה בתוך המפלגה, ייווצר כאוס. וכך מתוך ההיררכיה צומחת אליטה שהיא הרבה מאוד שנים במערכת, וזה מסביר מדוע מנהיגים אנשים מבוגרים הנמצאים המון שנים במערכת ומדובר באנשים המתייחסים לאנשים במחנה השני כקולגות ולא כיריבים כפי שמצפה

הציבור.

 

הדבר מתרחש כי התפיסה האינדיבידואליסטית איננה מושרשת ומובנת בחברה, אנשים

מוקירים טובה למי שאומר להם איך להתנהג (על פי הקהילה, הסמכות.)…