בימי בית שני החלו להופיע מקוואות לצד בתי כנסת. בתי הכנסנת מימי בית שני לא רבים, אך ברובם יש מקוואות בצד, למשל בבית הכנסת של הקנאים במצדה.
הדוגמא היפה ביותר היא גמלא, שבה המקווה נמצא ממש מול פתח בית הכנסת, או בקריית ספר וחרב'ת עתרי.
חוקרים מסויימים אמדו על כך שבימי בית שני נהגו לבצע טקסים מסויימים בקהילות היהודיות כמו קריאה בתורה, או קריאת שמע, או לימוד תורה כשהם טהורים בגופם ונפשם, כלומר אחרי שטבלו במקווה.
תופעת המקווה הצמוד לבית הכנסת נעלמת בתקופה הרומית המאוחרת וכל העניין הספרותי המקשר בין תפילה לטהרה נעלם.
מקוואת טהרה נמצאו בצמידות למתקנים חקלאיים, לעיתים הם פזורים סתם בשדה, לעיתים בבתי מלאכה, כמו בית בד ולעיתים בבתי החווה עצמם. אז למה צריך מקוואות בבתי ייצור חקלאיים? יש מס מיוחד שבשפה מכובסת נקרא תרומה, המס משולם בתוצרת חקלאית, אשר חייבת להיות טהורה מכיוון שמשמשת את הכהנים. פרשנות נוספת היא שמדובר באדיקות דתית של החקלאים, אשר חייבים להיטהר כל יום, גם במהלך העבודה ולאכול את מזונם בצורה טהורה.
כלי אבן
לפני המחקר הארכיאולוגי עניין כלי האבן לא היה מוכר, אם היה עלינו להסתמך רק על המקורות הטקסטואליים המידע בידינו לא היה מספיק על מנת לבנות תמונה שלימה של הנושא. ע"פ ההלכה, כלי אבן אינם מקבלים טומאה, לכן כלי אבן שנטמא ניתן לנקות במים חמים וזהו, לעומת כלי חרס שצריך לזרוק. כשכל העניין עלה למודעות הסתבר כי זו הייתה תופעה רחבה מאוד, בהתחלה האמינו כי כלי האבן אופיניים לירושלים בלבד, מכיוון שהם נמצאו בעיקר בירושלים, מחקר שעשה יצחק מגן שהיה קמ"ט ארכיאולוגיה ביו"ש גילה כי העסק נפוץ בכל אזור יהודה ומקומות רבים בגליל כמו גמלא ויודפת. מרכזי ייצור הכלים היו באזור ירושלים, בעיקר באזור הר הצופים, כלי האבן יוצרו מגיר רך הנקרא קעקולא. הכלים יוצרו במקום חציבתם ע"י אזמל, או ע"י מכשיר חריטה מיוחד. התופעה הזאת החלה, ככל הנראה, בתקופת הורדוס ואילך, חורבן ירושלים מהווה קו פרשת מים בייצור ובתפוצת כלי האבן, רב הכלים יוצרו בירושלים ועם החורבן אבדו מרכזי הייצור העיקריים. בירושלים ההפסקה היא דרמטית, בשאר חלקי הארץ ההפסקה הדרגתית יותר, אך עם החורבן הכלים נעלמים מהר יחסית, נראה כי הכלים המשיכו לתוך המאה ה-2 בתפוצה מאוד מצומצמת ונעלמו לחלוטין לאחר מרד בר-כוכבא.
הנושא היום יהיה בתי הכנסת בימי בית שני. זהו נושא מרכזי מאוד מכיוון שרב המופעים של האמנות היהודית מופיעים דווקא במבנים אלו.
מוסד בתי הכנסת מופיע "יש מאין" ובשנייה שהוא צץ הוא הופך להיות מזוהה עם הקהילה היהודית באשר היא, עד כדי כך שכאשר יש עימותים בין יהודים לנוכרים, לא משנה היכן, היעד העיקרי להתקפות הנוכרים יהיה בית הכנסת.
מתי מוסד זה נולד? דיעותיהם של החוקרים נעות מקצה לקצה. לואיס פינקלשטיין העלה סברה ע"פ פסוקי מקרא שבתי כנסת היו קיימים עוד בימי בית ראשון, ע"פ הפרקים העוסקים בביטול הפולחנות מחוץ לירושלים, קרי הכרתת המזבחות לאדוני. דעה נוספת תולה את ראשיתו של המוסד בשיבת ציון, ע"פ תיאורי טקסי קריאה בתורה מימי עזרא ונחמיה.
מבחינה ארכיאולוגית, ניתן למצוא לראשונה איזכורים למבני סינאגוגה ופרוסיוכי (בית הקהילה) במצרים התלמית. מבנים מסויימים במצרים העליונה והתחתונה נמצאו כתובות יווניות ולטיניות מאוחרות יותר, אשר מאשררות פקודות שניתנו ע"י המלכים התלמיים, המכירים בבתי הכנסת כמקומות התכנסות ומקלט לקהילה היהודית. המונח "מקום מקלט" מכניס אותנו לנבכי הביורוקרטיה התלמית, במקדשים מסויימים במצרים נמצאו כתובות המזהות אותם כמקומות מקלט של קבוצות מיעוט אתניות, אשר הראשויות המקומיות מחוייבות בהגנה עליהם בפקודה. על פפירוס מסוף המאה ה-3 לפנה"ס נמצא מכתב תלונה של נוכריה כנגד יהודי שחטף את גלימתה וברח איתה לבית הכנסת, מכאן ניתן להבין כי אותו יהודי חש מוגן בבית הכנסת, שהיווה, ככל הנראה, מקום אקס-טריטוריאלי שבו לא ניתן לפגוע בו.
מצדה- בחומת הסוגרים, ליד מכלול הארמון הצפוני התגלה מבנה פשוט, מוקף ספסלים מכל צדדיו. במבנה יש 2 פאזות, בהתחלה זה היה איזושהי מפקדת שמירה, שהקנאים הוסיפו לו ספסלי אבן וחדר צדדי. מדובר במבנה קטן מאוד, שלא נבנה במקורו כבית כנסת. מבנה זה פשוט מאוד וחף מכל אלמנט עיטורי.
הרודיון- בהרודיון הושמש אולם הרודיאני כבית כנסת בתקופת הקנאים (מידע בסמסטר א'…).
(DAY-DREAM DISCONNECT…)
מבנה הציבור מקריית ספר- שייך לשורת מבנים כפריים שהתגלו באקראי בחפירת הצלה באזור מודיעין. מדובר בבתי קהילה במרחב הכפרי שנותן קונטרה לרושם שנוצר שאת בתי הכנסת צריך לחפש אך ורק בערים הגדולות. ככל שמתרחבות חפירות ההצלה צצים יותר מבנים במיתאר בתי הכנסת, אולי ניתן להתחקות פה אחר תופעה כלשהי. בית הכנסת מקריית ספר קטן מאוד, מרוצף אבן עם ספסלים מסביב וחדרון קטן שיש אליו גישה רק מצד בית הכנסת.