המקום היחיד שיש בו דימוי של חום ביתי הוא בית היין, ואוצר המילים נוגע ללב לגביו – משהו כאילו נפלא מתרחש שם.
השיר גם אינו מעמיד את ההתרחשות כאילו היא ממש מתרחשת. הוא בונה את התמונה והאדם הוא אדם מקרי. תפקידו של החלק השני של הסונט היא להביא תפנית, להפתיע. הדבר הקודר המקרי, ששרוי בשוליים של העולם, – זה אני )זו ההפתעה בחלק השני.( חוסר המעמד שלו הוא לא משום היותו תלוש יהודי, אלא משום שהוא אדם אירופי תלוש, עירוני בודד. השירים האלו מגוללים התרחשות ארוטית אמתית. יש כאן מעקב אינטימי קיצוני לפעמים אחרי התרחשות ארוטית בין גבר לאישה. סונט מקוצר – השלישי בסריה הזו. הסונט הזו כביכול יוצר המשך עלילתי לשני החלקים הראשונים. הוא מתאר את הזוג לאחר המשגל. יש משהו מסובך באופן שהשיר פורש את עצמו – זה משפט אחד עצום. אנחנו הם הדומים לשני הטורפים האלו, אלא שהדימוי האחד העצום הולך ומשתנה ממקום שיש בו כוח למשהו שאין בו כוח. הוא מתאר זוג אחרי משגל שהם במצב שכמעט לא נעים כבר. מכלול התחושות וההתרחשות הרגשית של האדם מול תנועות התשוקה – אין דיבור על אהבה, כאן מדובר על אנשים שההתרחשות המינית שלהם קשורה בתאווה שדומה לחיות טרף – בEPOUQUE- BELLE מאוד אהבו לדמות את האנשים לחיות כחלק משגרת הדיבור על ארוס. הדבר המרתק הוא שהדימוי לחיות טרף מתייחס לאותו מקום שבו רואים חיית
טרף צמאה ומגיעה כמעט אפוסת כוחות למקום בו יכולה לשתות – הלאות של חיית הטרף החזקה.
השיר הבא קיצוני יותר בתנועה של האנליזה האינטימית של ההתרחשות הארוטית "בדלול פתע מעיין הלהטים המתוקים."
הריכוז הלשוני השטיינברגי הוא תובעני והמעבר ממילה למילה הוא מחושמל שאי אפשר שלא לדייק בצד הסמנטי, המוזיקלי. יש כאן מן תהליך ובדרך מאוד מעניינת יוצרת תחושה של דבר שהולך ונעלם רק בהברה האחרונה במילים של השיר. השיר נוגע בדינאמיקה – עוד, כבר… בין העוד והכבר מתרחש השיר. הוא מפנה נקודת מבט שבשירה הרומנטית אסור היה לראות אותה והיא ה-אחרי. כל שירת האהבה רואים את ההתרחשות המינית בעתיד וכעתיד נכסף שמה שיקרה בו יהיה מדהים. אבל העתיד הזה שומר על בני האדם במצב של סגר. הדבר הזה עצמו לא יוצג. שטיינברג מציג את ההתרחשות המינית לאחר שהסתיימה. יש כאן משהו אותנטי שקשור בבני אדם – הנקודה היא שהוא מתבונן בהתרחשות הרומנטית מהצד הבלתי רומנטי. האנרגיה התרבותית בשירי אהבה קשורה בכך שההתרחשות המינית אינה ידועה. הוא רומז בכך על התרבות של שיח האהבה
כולה – האם היופי הנשי אינם אלא תרגומה המילולי של תשוקה שלא מומשה ומרגע שתתממש יפוגו המילים הגדולות. כשהלהטים המתוקים היו בשיאן, הכתפיים היו מתוחות. כשהאנרגיה הזו נפרקת, יש השפעה על התודעה הגברית ומה שנראה כאור מתעמעם והולך. התמונה היא של יופי אינסופי, אבל זה רק עוד, יש דבר שהולך ונעלם. ההיעלמות הזו הולכת ונבנית באירוניה כתמונת נוף- הכר שעליו ישנים ובו מתרחשים דברים ארוטיים, הופך לכר כמו גבעה. למה הכר נראה כמו הר, משום שנקודת הראית היא של מי שיושב ממש לידה. הוא ובנה את נקודת הראות של האדם בתוך המיטה )שנים ספורות אחרי "בשדה" של ביאליק.( המהלך בין 3 הבתים של הסונטה הזו מעביר את תשומת הלב לתנועות חווייתיות זעירות. החלוקה של
גוף האישה לשיח שרואה בה חלקים לא חדשה, אבל מה שמתרחש כאן הוא שכל חלק הופך לעלילה, לסיפור חדש – היד, ואגרוף כף היד יש בו אושר מונפש לציפור. בכל מקום יש עוד יצורים שהופכים את התמונה לעולם אסוציאטיבי רחב. הכל לקראת תמונה של השתלטות של מוות. בתוך ההתרחשות הזו – הכל מתרחש בים גדול שממנו יוצא דג הזהב שקופץ לחוף ומת. הסונט מביא מצד אחר עולם אנטימי אחר לגמרי, עשיר, הופך את הרגעים השוליים של החיים השייכים לשיח האנטי
רומנטי – הופך אותו למרחב מפורט מאוד, מלא תוכן. האני של האדם החדש הולך ומקבל נפח. האדם שמעז לדבר על רגשותיו,
שמנציח את תשוקתו המינית, ואותו הוא הופך לנושא לשיר, ומצד שני אותו אדם מדבר חרישית על התרחשות של חדר מיטות, של בני אדם, דבר שאין לו מילים. היחס אל הנשיות שמביא שטיינברג בשירים – אחד הדברים שהוא מעלה על הדעת הא שלדבר ככה על התרחשות של אהבה זה המצאה של גברים – זה שיח גברי על אודות נשים. השיר חושף את המבט, את ההתבוננות מהצד, ההרגשה שהדבר הזה לא ידוע לאישה בלבד. כאן יש רמז לכך שההתרחשות הפואטית סביב האהבה היא שיח גברי שלא מעלה על דעתו מה קורה בצד השני של הזוגיות. מה שהובן כדבר אוניברסלי הוא לא אוניברסלי אלא שייך רק לגברים. השיר חושף את האינטימיות והאני אינטימיות של זה – זה נכתב קרוב להתרחשות בלי לשאול אף אחד.