באופן מוחלט, אנחנו נמצאים בצורת מחשבה של אי וודאות כרונולוגית ותוצאתית. התקוות שלנו לקבלת תאריכים מדויקים מתנפצות מול אי הוודאות הנסיונית. אי וודאות נסיונית תמיד מלווה בשגיאה. לא ניתן להתגבר על כך לחלוטין, אלא רק להקטין את האפקט על ידי שימוש בטכניקות יותר משוכללות. כאשר מודדים זמן באמצעים איזוטופיים, אנו תמיד שוגים לכיוון החיובי או השלילי. לעולם לא נוכל לחצות את אי הוודאות הזו. במושגים היסטוריים של חיי אדם או של ציביליזציה, השגיאה הזו הופכת נתונים לחסרי ערך. פעמים רבות, אירועים של משך בינוני נמשכים לאורך פרק זמן קצר יותר מתחום השגיאה הנובע מאי הוודאות הזו.
מידע רב נאסף על ידי שימוש במכוונים שתיארנו. מדוע עד היום לא נעשה שימוש נרחב באינפורמציה הזו? ההיסטוריונים מדירים עצמם במכוון מעיסוק בתחום הדטרמיניזם הסביבתי, כך שעל אף שקיימת האינפורמציה – לא נתון בידינו המידע ההיסטורי שילווה את הנתונים הללו.
בטקסטים ההיסטוריים ובעדויות הארכיאולוגיות טמונה כמות עצומה של אינפורמציה שעדיין לא התחלנו להבין לעומקה. את האינפורמציה הזו נחלק ל:
(1) אינפורמציית הקטסטרופות. קטסטרופות מתועדות בצורה טובה יחסית לאורך ההיסטוריה. אסונות משאירים אחריהם שרידים מפוארים, שמהווים עדות נוספת שתומכת בטקסטים.
(2) אינפורמציה של שפע. לא טריוויאלי לומר כי שפע הוא ההופכי של קטסטרופה.
לטקסטים יש יתרונות וחסרונות. יתרונם הגדול הוא בכך שחלק גדול מהם מתוארך בצורה טובה יותר מאשר המכוונים. לפיכך, כאשר אנחנו עוסקים בזמן עבר, העדויות ההיסטוריות הן מהימנות יותר ביחס למכוונים, ולרוב מכילות יותר אינפורמציה. הטקסטים מדויקים ברמת המרחב והזמן. חסרונם הוא בכך שהם אינם תמיד זמינים, אמינים, או מפוזרים באופן שווה על פני המרחב. במידה מסוימת, מחקר של תהליכים היסטוריים על ידי שימוש בטקסטים קיימים מהווה מעין 'חיפוש תחת הפנס'. מחיפוש שכזה אנחנו מקבלים אינפורמציה מטקסטים היסטוריים רק על איזורים שבהם מרבית האוכלוסיה ידעה קרוא וכתוב.
אינפורמציה ארכיאולוגית מהווה גם היא חלק מאינפורמציית הקטסטרופות. אם יישובים רבים חרבו באותו הזמן, יש בידינו עדות מסייעת לתיאור משברי. האם ההפך הוא הנכון? האם הופעת יישובים רבים באיזור מסוים הוא עדות לשפע? לא בהכרח. גם במקרה של קטסטרופה וגם במקרה של שפע אנחנו זקוקים לאינפורמציה מילולית על מנת לטעון טענה כלשהי.
נציין כי גם לאמב השתמש בעדויות היסטוריות של מסעות הויקינגים על מנת לנתח את האקלים באותה תקופה.
תקופת החום הימי-ביינימית:
בתקופת החום הימי-ביינימית, ההמיספרה הצפונית של כדור הארץ נחלקה למספר איזורים:
(1) איזורים המאופיינים באקלים נוח, חורפים מתונים וגשם בעיתו. אלו הם האיזורים שנהנו מתקופת החום הימי-ביינימית, ובמקביל נהנו מתקופה של שפע וצמיחה.
(2) איזורים שסבלו משרשרת של קטסטרופות אקלימיות, בינהן בצורות, וגלי קור בטווחים מאוד רחבים. הקטסטרופות הללו גרמו לריבוי של נדידה, להרס ולחורבן.
דוגמא לקו גבול בין איזור שנהנה מתקופה טובה לאיזור שסבל מתקופה של מצוקה עובר בתוך הים התיכון. קו גבול זה עובר מתוניסיה, דרך רומא, ועד לעיקול הדנובה.
מערב הים התיכון וצפון הים התיכון נהנה בין השנים 950 ל-1200 מאקלים מאוד נוח, ובו זמנית, אך לא בהכרח סיבתית, נהנה גם מתקופת פריחה יוצאת דופן. בשנים אלו, האוכלוסיה צמחה בצורה משמעותית. באותה תקופה, התפתחה רשת רחבה של דרכי מסחר סביב מרכזים שונים באירופה. בנוסף, היה ניתן ליישם שיטות חקלאיות חדשות על אדמות אירופה, כגון שימוש במחרשות כבדות. שיפור נוסף היה השינוי בארגון רתימת הסוסים. צורת הרתימה החדשה אפשרה לרתום אותם במקביל לעגלות. כתוצאה מכך גדל הטווח ממנו ניתן לייבא מזון אל תוך מרכז עירוני. בנוסף, חלה הקטנה במוות של תינוקות. עד לתקופה זו, היו מוכרים מחזורי זרעים של שני שדות למחזור של שלושה שדות. החל מתקופה זו, חלה עלייה במחזורי הזרעים. בנוסף, בתקופה זו קטן מספר ההתקפות הויקינגיות על אירופה. לפי המרצה, התנאים הסביבתיים אפשרו לטכנולוגיות הללו להתפתח ולהתפשט, ומתוך כך חלה צמיחתה של החברה.
במקביל, מזרח הים התיכון סבל משרשרת של קטסטרופות ממש באותה תקופה, עבר תהליך של נטישת יישובים, רעב, מגיפות ונוודים. במקרה זה אנו יכולים להצביע על קשר סיבתי בין הקטסטרופה לבין התהליכים ההיסטוריים שליוו אותה.
הידע הרב שלנו אודות התקופה הזו נתמך על ידי ריבוי של טקסטים שנשתמרו.