השיר חושף

תוכן עניינים

השיר חושף את הפער הזה, לא מעלים אותו. השיחה האירוטי המקובל קשורים בגברים בלתי מסופקים שנשים נשארו כדבר נשגב. הביקורת מחזיקה אירוניה אדירה כלפי מסורת השירה , הדיבור השירי, מסורת האהבה האירוטי… כולם קשורים במובן מסוים לאי התרחשות מינית. מה שעושה שטיינברג זה לכתוב מה קורה אחרי, וזה שם את השירה העברית בחזית עולם השירה. "חרוזים

בניכר" מגולל דבר הרבה יותר רצוף – סיפור אהבה בין גבר ואישה, מזוקקים לסיטואציה ודימויה. היחסים בין הדימוי לבין

הדבר עצמו הם גם  עשירים, גם מתוחכמים וגם טעונים מאוד. נקרא את השיר כדיון נוסף לשאלה של סיפור האהבה. היא   עוסקת בדובר, באוהב כדמות לא נחמדה, לא טוב, לא סימפטי, בלתי ראוי. יש משהו בתנועה מן האדם אל האדם הזה שהוא מעבר של האדם מהמאה ה18- אל האדם העירוני של המאה ה.20- השיר החמישי מתוך חרוזים בניכר. המילים הקשות הן "כבר," "שפתיי זרו לך," "ידי הנמהרה." יש תנועה מהירה של היד אל גופה של האישה, הראייה של הנשיקה היא לש יחסי תן וקח. הייתי צריך לגמול על משהו בנשיקה, הייתי צריך לעשות את זה ברעדה. האישה מצפה לנשיקה, היישות הכללית של האהבה מצפה לזה. הדינאמיקה האמתית שלי כאדם לא מתאימה לזה, אני מתנהג אחרת, אני גס יותר. העידון הוא רק בניסוח של זה, לא בהתרחשות. השיר לא מוקיע את ההתנהגות הזו אלא נותן לה ייצוג, לגיטימיות תרבותית. בהרבה מובנים טוען שיש

בתוך ההתרחשות האנושית הרבה יותר מזה. ההבאה של האיש הלא נחמד הופך את האדם למרכז, זה המין האנושי, זה עיקרו. אנשים שלא היה להם זמן וכסף לכל היופי הזה, הם לא עסוקים בעידון. האדם הרגיל הוא אדם חדש, יש בו מין זרות לעולם

הישן. מה שדומה לעולם הישן הוא הדימוי.

 

נסגור את הדיון בדיבור על יחסה של השירה העברית אל ההיסטוריה הכללית של המערב בתחום התרבות. השירה העברית החדשה שמתחילה את דרכה בתחילת שנות ה90- של המאה ה19- לא יכולה להמשיך בהרבה מובנים את השירה שקדמה לה שירת חיבת ציון או ההשכלה. השירה של תקופת התחייה איננה המשך ישיר, במובן מסוים הם מתחילים מההתחלה כאילו

ברור להם שמה שקדם להם איננו בסיס. נקודת ההתחלה החדשה היא רומנטיקה. הם כאילו נסוגים אל תחילת המאה ה.19- אחת הסיבות היא הקשר ללאומיות, אבל גם האידאלים של הרומנטיקה האירופית שמסבירים את ההתפתחות התרבותית לא נעשו בתרבות העברית לפני כן. האידאלים האלה הם יצירת הרגישות של התודעה הקוראת וחווית השיר כחוויה רגישת שהוא לא פחות חשוב מתהליך אחר. הבנייה של התשתית הרומנטית היא המעשה החשוב של טשר' וביאליק. קודם כל רומנטיקה ורק        מתוך זה אפשר לבנות תהליך של כניסה לתוך המאה ה.20- היה ברור שלשירה העברית יש צרכים משלה והייסוד של המודרניזם צריך להיות על בסיס שלב קודם. הרומנטיקה הזו נבנתה על ידי טשר' וביאליק. אלה שהם בני דור ביאליק כבר מתייחסים אל המופת שניתן להם על ידי ביאליק וטשר' כמשהו נתון,כמקום כמקפצה – ניתן גם להתנגד לו, לדרוך עליו וללכת למקום אחר. ביאליק ראה עצמו גם כמורה וגם כמישהו שנותן להם ללכת בדרך הזו. ביאליק היה המורה והמאפשר של דור ביאליק. הרושם הכללי שנוצר של מהו המערב, יוצר האחדה כאילו המערב כל כולו הוא פריז של המאה ה19- או ניו יורק של המאה ה.20- התנועה של השירה העברית יושבת בתוך המערב כזרה בהתחלה. הקשר לשפה העתיקה יוצר עוד ממד לקשר

לעבר בשירה. בתוך שני הקשרים האלו – של הזרות ושל הזיקה לשפה יוצרת את היופי של השירה העברית.

צור קשר - לכל שאלה מוזמן להשאיר פרטים