המסורת הקלאסית המשיכה ביוון, אך במקומות אחרים, כגון סאמוס, רודוס, פרגמון, אנטיוכיה ואלכסנדריה פיתחו סגנונות ייחודיים של פיסול ותבליט. בסוף התקופה הקלאסית החל להופיע הסגנון העשיר, מאפייניו: ריבוי פרטים, עצמאות הבגד וריבוי כפליו וזוויותיו. המטרה – העצמת תחושת התנועה החופשית. בתיאורי נשים הבגד 'נרטב' ונצמד לגוף וכך משקף את האנטומיה החלקית של הגוף הנשי.
במאה ה-4 לפסה"נ התחלפו הסגנונות מקלאסיים להלניסטיים, אז פעלו שלושה פָּסלים חשובים:
*פרקסיטלס – מקורו באתונה, רוב הפסלים בימיו עוצבו בברונזה אך הוא פיסל בשיש. הפסלים המוכרים לנו הם העתקים רומיים. מאפייני הפסלים של פרקסיטלס:
- הדגשת האגן ויצירת תנוחת S אצל הדמויות.
- יציאה מקונספציית החלל המוגבל על ידי שליחת היד קדימה או הצידה.
- הרכנת הראש מטה או מבט חולמני.
*ונוס מקינדוס – הפסל הנשי העירום הקדום ביותר. לפי האגדה יצר שני פסלים של אפרודיטה, באחד היא לבושה ובשניה עירומה. אנשי אתונה השמרנים בחרו בדמות הלבושה ואנשי קנידוס בחרו את העירומה. תיירים הגיעו מרחבי תבל כדי לצפות בגוף הנשי במיטבו.
*עם נפילתם של ערי הפוליס וההופליטים עלה מעמד האישה. ארטמיסיה, למשל, אלמנתו של מאוזוליאוס מלך קריה, ירשה אותו. כמו כן נערכו מסדרי נשים ובספרטה הן הורשו להחזיק ברכוש ועלה מעמד ההטאירות (גיישה יוונית). אהובתו של פרקסיטלס זכתה שפסלה המוזהב יוצג לצד פסלי שיש של שועי העולם הקלאסי בדלפי.
*סקופאס – נחשב למייסד הבארוק ההלניסטי. מקורו באי פארוס, פסל ואדריכל, תכנן את מקדש אתנה בתיגיאה. השתתף בעיטור המאוזוליאום בהליקרנאסוס. הציג את התחלת הפאתוס. מאפייני הפיסול הקלאסי:
– הבעה שלווה, שליטה עצמית
מאפייני הפיסול של סקופאס:
– הבעת רגש חזקה
אצל פרקסיטלס המבט חולמני, אך אצל סקופאס המבט חודר ולעתים מוסט, כך שעל ארובות העיניים נופל צל. העיניים לעתים שקועות, הדמויות כבדות ושריריות.
*פסל של מנאדה – דמות מתבתלת באקסטאזה, ידיים שלוחות הצידה, עיניים שקועות, היסטריות.
*ליסיפוס – מייצג את התקופה ההלניסטית, פסל החצר של אלכסנדר והיחיד שהורשה ליצור את דיוקנו. האסכולה שלו המשיכה לתוך התקופה. יוחסו לו מעל 1500 יצירות. המשיך את פרקסיטלס ביציאה מהחלל ושבירת המרחב הנוקשו. מאפייניו:
- דמויות בעלות בלורית פרועה
- מבט מלא חיים
- הדמויות הגבריות אתלטיות
בתקופה ההלניסטית רעיון התחרות האתלטית עבר מהאזרחים לספורטאים מקצועיים ולכן לא היה מאוד פופולרי. אחד מפסליו – אתלט מנקה עצמו עם סטריגיליס. הדמות ארוכה ביחס של 8:1, ראש וגוף. בתקופות הקודמות היחס היה 7:1 או 6:1.
*הרמס הנח – יושב לנוח, כמו בן אנוש, התעייף ממסעו.
*הראקלס פרנזה – הרקלס הזקן התעייף ממשימותיו, נשען על גזע עץ. בידו המוסתרת מחזיק שלושה תפוחים.
התקופה זו ירדו המחיצות בין האלים ובני האדם. במדרגות המקדש בפרגמון הגיגנטומאכיה התרחשה לצד המבקרים והאלים מתוארים יחסית בעירום. הבעותיהם מלאות יותר והם אנושיים יותר.
*דיוקן אלכסנדר – אלוהי, היחיד שהצליח להכפיף את האלה טיכה. ליסיפוס מציג את הדמות האותנטית ביותר, בלורית פרועה, ראש פונה מעלה ועיניים מעט שקועות.
דיוקנאות
מאפיין בולט של התקופה ההלניסטית. בהתחלה תוארו רק אישים מוכרים, מלכים, שחקנים ומדינאים מפורסמים, אך בהמשך כל מי שיכל להרשות לעצמו דיוקן, עשה זאת. בתקופה זו ניסו להתאים לתווי הפנים של הדיוקן מאפיינים אידיאליסטיים ונטורליסטיים. למשל, דמות שמנמנה אך ללא קמטים. רוב דיוקנאות המפורסמים, עד לשלהי הרפובליקה הרומית, נעשו לפי הפורטרט הבסיסי של אלכסנדר לפי ליסיפוס. הפילוסופים זכו לעדנה מיוחדת, דיוקנותיהם נעשו לפי תיאורים היסטוריים.
האסכולה של פרגמון
הפיסול הפרגמני התפתח בעיקר במאה ה-3 לפסה"נ. כיום השתמרו פסלים מאסכולה זו בהעתקים רומיים בעיקר והם מתארים את ניצחון פרגמון על גאליה. סביב 279 לפסה"נ, החלו שבטים קלטיים מאזור הדנובה לרדת לאזור הבלקן. את המלך המקדוני הרגו וכשהגיעו לדלפי התייאשו ופנו מזרחה לאסיה הקטנה. שם, תקפו את ערי החוף הצפון-מערבי ובתמורה לביטחון גבו כסף. לבסוף התיישבו במרכז אסיה הקטנה, הקימו את ממלכת גלטיה והמשיכו לגבות מס. בשנת 246, מלך פרגמון אטלוס I סרב לשלם לגלטים ונצח אותם בקרב. במקביל, פרגמון איימה על הממלכה הסלווקית וכרתה ברית עם רומא. כדי להנציח את ניצחונם על הגאלים, יצרו הפרגמנים ארבע קבוצות פיסוליות שתיארו את הקרב נגד הגאלים. שם הקבילו את המאורע לקרב מרתון, האמזונמאכיה והגיגנטומאכיה.
הקבוצות הללו המשיכו את המסורת היוונית, פרגמון הושוותה לאתונה. אחת מסדרות הפסלים הללו הועמדה על ידי פרגמון באתונה ובמקביל בנו שני סטווים באגורה באתונה. כך קשרו עצמם לעיר זו. קבוצה פיסולית נוספת תיארה את ניצחון פרגמון על הגאלים בעזרת פסלי ברונזה