אני האדם מול האל

ביאליק שם עצמו כ"אני היהודי" אני הדובר, אני האדם מול האל. הנקודה הסמלית של הדובר מקבלת את מלוא ההד, ובכל זאת מקבלים גם קול של יחיד, שמקבלת את כל התפילה. יש שני צדדים של אני – אני כאדם ואני כעם. השיר הזה שמר על כוחו עד זמן רב אבל בעיני ביאליק זה לא הייתה תגובה מספיקה. אחרי שהוא היה בעיר הוא החליט לכתוב פואמה. החומר      שהיה ברשותו שהיה כמעט מוכן לשימוש לכתיבת מאמר, הוא לא בחר בכתיבת מאמר אלא בכתיבת פואמה. ביאליק בחר בתפקיד של משורר\ נביא שהאל עצמו פונה אליו – יש יחס בין השיר הזה לבין השיר "על השחיטה." נפתח במילים "קום לך   לך אל עיר ההריגה-" כאן דובר האל, לא המשורר. הזולת, האתה הוא המשורר. המשורר הוא האדם, הדוגמה להולך בעיר הנגופה הזו. איזה מן אל מדבר כאן? הוא מדבר אל עצמו לפעמים בגוף שלישי, מראה לפעמים את תבוסתו כאל אבל הוא בכל זאת אל. השיר הזה מקביל במובן מסוים במהלכו לבנייה של "דנטה" – אל התופת. בשיר הזה האל מוביל את המשורר בתוך

העיר, האל הוא מעין מדריך בשאול החדש, המודרני היהודי – הוא אותה עיר הריגה. הדמות המעניינת של האל – חכם ומסכן. חכם, מבין, רואה הכל אבל גם חסר אונים. הוא עד לגורל היהודי שקשור בו, שרואה אותו. "כי קרא אדוני לאביב ולטבח גם יחד, השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט" – המשפט הזה הוא בלתי נשכח ואומר – האל רואה איך העולם הוא עולם  אלוהי על כל הזוועה שמתרחשת. הדבר הזה הולך ומחמיר – האלה הוא צופה חסר אונים. הטענה של ביאליק בדבר תפקיד האל אינה מובנת מתוך השיר, אלא רק מתוך מה שהשיר עתיד לחולל בלב מי שקורא אותו. התנועה מפרק לפרק בשיר היא לא רק תיעוד של מה שהיה בפוגרום, היא עיסוק מתמיד בתגובה אפשרית, אנושית, נפשית – הוא אומר לאדם מה יקרה לו ומה קורה לו, הוא מציע לו דרך להתמודדות עם אסון. התגובה הראשונה היא אי הבנה ואי יכולת להגיב משום שהשפע והחומרה שהיחשפות היא בלתי נסבלת. אתה לא תבין. האל רואה איך הנשמות המתות אינן באות חשבון מול עצמם, אלא עומדות מול האל ושואלות למה. האל מוסיף ואומר, מי זה האל שיכול לשאת את הדבר הזה – אני האל שיכול לשאת את זה. האל מבין אבל יש לו נוכחות שרואה את החולשה האלוהית. יש האנשה שרואה באל יישות זקנה, שירדה מכוחה. בהמשכו של השיר

ביאליק נותן לו מונולוג. המשפטים המחרידים של המונולוג – מותירים את האדם מול האל החשוף ומשולל יכולת אלוהית.    ספקות בדבר האמונה עולות כאשר טראומה כזו נוחתת, היהודים האלו נהרגו רק על שום היותם יהודים. – זה מה שאנשי הוועדה רצו לטפל בו. השיר הזה מכיל משהו שהוא בבחינת עובר של תהליכים פוליטיים. האל מבין לא רק את אזלת ידו מול

האירוע ההיסטורי, אלא הוא מצביע על אפשרות להבין את זה הבנה אנושית חדשה – הוא לא רק מסכן אלא גם חכם מאוד.

הוא יודע לצטט מה היו אומרים העכבישים על הקירות – הקטע הזה הוא מעין קולאז' שנשמע כמקהלה דוחה בצליל שלה – "מעשה בזה, מעשה בזה".. – הקולאז' לא הגיוני אבל מצד שני אופייני לתהו ובוהו להתרחשות ולאדם שעומד מול ההתרחשות

הזו. זה הופך לסוג מסוים של היגיון חדש. על המערכת הזו של תיאור הדברים, בונה האל עוד תהליך. התהליכים הם: היחשפות,  תוכן  ההיחשפות,  תגובת האלוהים על הדבר הזה ועל זה תגובת האדם. האל בונה תהליך שבו האדם לא יאנח, לא יבכה לא יגיב, אלא יכיל, ישמור, יהפוך את ההיחשפות הזו לדבר אחר – "והתאפקת, וחנקת בתוך גרונך את השאגה"… – האיפוק הזה

הוא מוטיב שהולך ונצבר לאורך השיר ועתיד לצבור עצמה גדולה שהיא תיכבש ותהפוך למן ייצור בתוך ההוויה האנושית הזו.

הייצור הזה יהפוך לדבר שדומה לנחש. מה יעשה האדם עם הדבר הזה – יגדל אותו ואז ישפוך אותו. זה השיר עצמו – אתה האדם, זה הדיבור של האל אל יחזקאל )אתה ביום רעם – פוגרום( – כאן השיר מסמן את עצמו אבל השיר גם מובן כדומה להצטברות של אנרגיה מתוך התבוננות בדבר הזה. יש קריאה לשינוי בתגובה בדרך פסיכולוגית יותר – הקינה, ההספד והזעקה

ששימשו את הקהילה היהודית לאורך הדורות כתגובה נכונה, התגלו כדבר המקטין את ערכו של האירוע, לצרה ברת הספד.