ביאליק מעז ורוצה לסיים את השיר שם. השירה של ביאליק היא פתוחה – משאירה את עיקר ההתרחשות של השיר מעבר לכתוב. מתרחש בו פתיחה של תהליך תודעתי שאיננו מתפרש בשיר. לכן, אי אפשר לפרש עד הסוף שיר של ביאליק )יותר מאשר אצל טשר(' – הרעיונות בשיר נמצאים במצב מעורפל מאוד יש התחוללות של תחילתם של תהליכים אסוציאטיביים שהשיר מחולל.
ביאליק טיפל בצורה חזיתית ומהפכנית במצבו של האדם היהודי המסורתי האורתודוכסי הלמדן בדור של ההתהוות של המרד הציוני בעולם המסורתי הזה. נקודת הראות שלו היא לאותו מורד. הוא משאיל את הביוגרפיה האישית שלו לסדר היום הלאומי
שהוא מעצב בשירתו. הוא יצר תחושה שחייו הם משל לדור כולו. אחת החוויות שהוא מטפל מעוצבת בפואמה "המתמיד" – למדן שלומד בעצמו בבית המדרש, לא זקוק לישיבה, לומד לבד ורק בחלק אחר בחייו מצטרף לישיבה ממוסדת. זה מזכיר את
נעוריו של ביאליק בבית סבו. ביאליק נהיה עם נאמנות כפולה – הוא לא יכול רק מורד או רק חוזר בשאלה, כל התשתית התרבותית היהודית שספג בנעורה נשארה יקרה בתוך ההתהוות שלו כאדם. השיר המתמיד מגוללת סיכום של אורח חיים של נער צעיר מאוד שלומד. סדר היום הרעיוני הוא הציוני, הוא בוחן אותה כאדם מדוכא שחונק את עצמתו היצרית בתוך הלימוד וטוען טענה קשה נגד המסורת והלימוד האורתודוכסי – רעיון הטבע מדוכא על ידי הלימוד )גם בשיר שלמדנו של טשר' זה מופיע.( ביאליק מתאר את קימתו בבוקר של הנער – לקום כיהודי, מתוך היהודי מתוך השינה הוא אותו מצב של כניסת ההלכה לחיים )יש ציטוט משולחן ערוך.( העולם עוד ישן והצעיר קם. גם הטבע נכנס אל תוך התמונה – הרוח שבאה לקראתו מזכיר את הרוח של "בערוב היום" הרוח הזה הוא גם קולו של הגוף שעיניו מבקשות לישון. שיככת הגוף, גם אם נקודת הראות שלו היא ציונית, הנקודה הביקורתית היא חווייתית ומבוססת על בקיאות גדולה. חוויה שיש בה טראומה ארוכה שבה הביקורת פונה אל היהדות בכנות ומראה איך הציביליזציה בונה את עצמה על אונס ואלימות כלפי הגוף. התמונה היא סימבולית – הוא סטה מהדרך, דרך הישר. הדרך הפיזית היא גם המסורתית, דרך החוק, היהדות והטבע עומד כנגדה. ביאליק יוצר תמונה מורכבת וטוען שהטבע נמצא בגוף עצמו. עיקרו של השיר הוא תיאור הלמדנות הזו כטראומה ארוכה. הוא מכיר בערך הרבה שיש ללמדנות, אבל הוא טוען שהיא נעשית על חשבון חיוניות וביטול עידן הנעורים כעידן ההתעצבות האנושית. כוחה בנוי מביטול מושג הנעורים. בנוסח הראשון ביאליק כלל גם תמונה של מרד התלמידים בישיבה, אבל בגרסה השנייה הוא הוריד את החלק הזה כדי לחזק את הטענה הקשה שעל פיה היהדות בנויה על ביטול היחס האדיפלי בין הדור הצעיר לדור האבות. בסיום רואים את המקום הלא פשוט שביאליק נותן לעצמו מול דמות המתמיד, מהו המקום של האדם החדש הסבוך ביחס לאדם הישן. )יסלד = הרתיח, בבית אחד לפני אחרון.( ביאליק הצעיר כותב שיר פרידה מהישיבה ומעולמה ולדעתו הוא יראה שהעולם כולו נדון בתוך כיליון בתוך השממה. הוא לא מעמיד את עצמו כמאושר, משוחרר או חופשי הראוי יותר ממה שהוא נטש. הוא אף פעם
לא פותר אותו. גם בדרך החדשה הוא הלך לאיבוד, הוא לא מצא. הוא עומד במבוכה גמורה. ההיעדר של החיוב והכיוון,
הנאמנות לכך שמה שמתרחש הוא נטישה ופרידה הוא אחד הדברים העקרוניים ביותר בעמדתו של ביאליק – הוא נשאר במקום של הטראומה והוא לא רוצה לצאת ממנה, לא רוצה לפתור אותה. פתרון יגלום בתוכו ראייה מופרזת של עתיד שהוא לא רואה
אותה בכלל. הייחוד הזה וגם הוודאות שאי אפשר ללכת אחורה כי יש צו שבא מעצם תהליך התבגרות שחלה בעם, זה המצב
הסבוך שהוא רוצה ומעצב. זה עיקרו של ביאליק כמשורר.