על גבול התחושה והאי תחושה

שיר שאין בו יותר מתיאור של אורות וצללים. הצמצום העצום של השיר מוביל אותנו לעדות על שירתו שהייתה מצומצמת גם בכמותה – הוא לא פרסם יותר מ12- שירים. הצמצום קשור בתפיסה של מעמדה של המילה האחת. השיר שואף להיאמר כאילו

נאמר משהו מאוד מרוכז של הרבה קרניים של אנרגיה מחשבתית וחושנית כשהוא מצרף לה את האוזניים. "אלול בשדרה" – המהלך של הפתיחה – הכל עובר דרך סוג מסוים של מלמול הנמצא על מילים כמו חולמים, חיוורים, נלאים     מילים שהם

על גבול התחושה והאי תחושה. נושא המשפטים הוא אורות וצללים. האורות יורדים לאט, מקבלים איזושהי חומריות בכך שהם

יכולים ללטף שביל. אברהם בן יצחק מלחין את הטקסט לא פחות מאשר כותב אותו כמילים – זו העמדה של הסימבוליסט. השירה היא ההיסוס בין המוזיקה והמילים. השירה האימפרסיוניסטית והסימבולית נמצאה במקום שבו היא רצתה להיות קרובה מאוד אל המוזיקה והיא הרגישה שיש לה כוח להתחרות במוזיקה ולהשתמש במילים כאילו הם כלי תזמורת. המילים של הבהירות יוצרות בהירות בתודעה. האדם הולך ורואה את האחרון – הבית השני עשוי שתי אפיזודות של תנועה מול האפיזודה של המראה שגם הוא יורד. הוא רצה ליצור לכידות עזה בין צליל של מילה לבין משמעותה. הוא טען שהדבר הזה נמצא בשירה התנכית, שיש לכידות בין צלילים למילה. יש שאיפה ליצור לכידות מקראית בין הצליל והמילה. בן יצחק כמו ביאליק איננה

עמדת מיעוט רגיל,  העניין הלשוני העברי איננו מוצג כעמדת מיעוט אלא ככוח עצום. השירה הזו לא נכתבת רק מתוך עמדת

מיעוט  והתפקיד של ההשפעה האירופית הוא כהפעלה שנמצא ממילא כבר בעיקרו בתוך העולם העברי.

שני שירים מהגדולים ביותר שלו שנמצאים בזיכרון באיזה מקום משלהם, שיש להם איכות של קדושה, בגלל התמציתיות הבלתי רגילה ומן פאתוס. הם עשויים בסימבוליזם טהור, הפ מדברים על העולם בכלים של העולם כולו, הדוגמאות הרחבות ביותר של סימבוליזם טהור. "בודדים אומרים" – השיר הזה בעל מבנה משולש סימטרי – יום ליום, יום ליום. המבנה מכיל אבל מפנה גדול. הפתיחה היא תמונת קינה קוסמית. במילה מתרונן מגיעה התפנית. מתוך הצער עולה הרינה, השירה. הוא

מגייס את הפסוק מתהילים "יום ליום יביע עומר    " אבל הוא משנה את הכיוון. התנועה של הזמן איננה של שיוויון אלא

תנועה מתמדת של מוות. בבית האחרון יש פתאום תנועה הפוכה. התנועה היא של העברה של שפע עצום של אנרגיית חיים, שפיכת ים של כוכבים מלילה ללילה. המעבר נשען על הבית המרכזי שבו אצורה חרדת מוות. העמידה ששמה את האדם מול גבול חייו שאינו נצחי עומדת במרכז ודווקא מתוך החוויה הזו קמה חוויה חדשה. התנועה בתוך הבתים היא תנועה של משהו שצומח, וזאת למרות המבנה המדוקדק של הבתים. הזמן רחב מאיתנו, רחב מהאדם. השיר נגמר בצירוף של תובנות. הנקודתים משמעותו שהיא לא נעצרת, אלא נאמרת בשפה שאנחנו אולי עוד לא מכירים. החיים הם השבע דרכים המוות הוא האחד, אלא שכל מי שיודע עברית יודע שאחד הוא גם שמו של האל ולכן המוות הוא גם האל. הוא מקפיד על הדרכים בנקבה, והמוות והאל בזכר – השלמה זוגית של זכר ונקבה. השיבה היא גם נקודת ההתחלה. היחס בין השבע והאחד הופך לשלמות האדירה. המשורר משיג את העולם כולו. "אשרי הזורעים שלא יקצורו" – נשען על תהילים. בניגוד מתריס לתהילים. אשרי הזה, כמו זה

שבתהילים מופיע כאנאפורה, חזרה של פתיחות. בפעם החמישית מופיע כסיכום )אשריהם.( מי אלה ההם, הפלאיים האחרים

מכולם. היו כאלו שפירשו כאילו הם אלו היושבים כבר בציון, או אלו היושבים על גאולת הארץ, אבל אין בשיר זכר לזה. הוא

יכול לדבר על כל האנשים הרואים עצמם שונים. הוא רוצה לתת ממד קיומי שנמצא מעבר לכל תחושה של קנייניות וגאווה. אחרי שהקשת בענן עולה נשאר איזשהו לבן שהוא ענווה טהורה. כך הוא מגדיר את הגאווה שהתהפכה לענווה. הידיעה, הם

יודעים שליבם יקרא ממדבר. בשונה ממצבו של ביאליק בשיריו הקודרים, בהם הדומיה הוא נכפה מכוחו של סוג מסוים של מוות בתוך האני, כאן הדומיה מובנת ממקום מסטי, הם יודעים שזה מה שיקרה, וזו הידיעה לאינוספיות. מה שצומח על פיהם הוא פריחה. זהו כוחו של הסימבוליסט – קושר את הפרח והדומייה והופך את שניהם לגילומו של דיבור שהתהפך על פיו והפך לדומייה. והיא הכוללת כל. גם כאן הבדידות היא המצב אליו שואף האדם. הם נמוגים, אינם והנח הוא בשתיקה. התמזגות עם האין המוחלט שהוא ריק. ההתמזגות עם תוך לב העולם היא אין. הוא הולך כאן הכי רחוק. מתחיל מתוך עולם האםד ומגיע למן ריחוף. יש מתח עז בין אימפרסיוניזם שנאחז ביישות הקונקרטית של העולם, אבל הקשר העז בין זה לסימבוליזם כי אי אפשר בלשון ליצור ציור שבו הצבעים היא העיקר. מה שמשנה הוא האור, השעה האחרת מול הרשתית של העין. הלשון מעצם טבעה מחזיקה סמלים. ההבדל במינון הוא מהותי. פיכמן יוצר שיווי משקל מדוד וצנוע בין האדם והעולם ועצמתו של העולם כמוחללת היא מכריעה. אצל בן יצחק היחסים כמעט הפוכים. אנחנו רואים את המסע שכל כולו בתודעה, שיר שמתרחש בפנים )בשיר

האחרון(