סקירה היסטורית- מציגים את הבעיה לפני המענה, ולאו דווקא מענה אימפולסיבי.

א. גם בימין גם בשמאל ובישראל – דיונים על סרבנות ואי ציוד בהקשר הצבאי במשך

שנים רבות, 3 "שיאים: .1 מלחמת לבנון 1982-1985

.2   אינתיפאדה -2002 זרם גדול שסירב להשתתף מאחר וסברו שפעולות של צה"ל

בשטחים אינם מסורתיות (בעיקר מילואימניקים) .3 ההתנתקות -2006 (בעיקר סדירניקים) שסרבו לפנות התנחלויות בגוש קטיף ורצועת עזה, והתנגדו משום שהם מאמינים בזכות להתיישב בכל מקום בישראל, או משום

שהאנשים שעליהם לפנות משפחה וחברים. הם לא הציגו זאת כסרבנות מצפון, אלא

כאי ציות סלקטיבי- פעולה פוליטית. בכנס הרצליה רוה"מ שרון הכריז ,)2003( על נסיגה חד צדדית מרצועת עזה והעברת השטח לפלסטינים, זהו היה ויכוח שנמשך שנתיים, שיא הפינוי היה קיץ 2005 וכל מה שקשור לכך, התרחשו דיונים רבים בקרב

לאומיים דתיים ולא דתיים האם לסרב או לפנות.

ב. סקירה גלובלית– מלחמת העולם הראשונה תפסה את אירופה במצב מאוד מוזר, חלקים רבים באוכלוסיה האירופית סברו שאין סיכוי למלחמה, סיבה ראשונה היא שבמשך כ60 שנה באירופה לא התרחשה מלחמה, והסיבה השנייה היא שהרוב באירופה היו סוציאליסטים שלא האמינו שתערך מלחמה מאחר ומלחמה היא נושא הקשור ללאומיות ואיננו קשור למועמד הפועלים. לכן זה הפתיע מאוד את האירופאים שציפו

לעידן של שלום גדול, ולכן היה צריך לחוקק חוק גיוס חובה (למשל בבריטניה פברו' )1916 וקמו עשרות אלפי אנשים שטענו לסרבנות מצפון ובריטניה הכירה בהם. במלחמת העולם השנייה, חלק מהמדינה הכירו גם בסרבנות סלקטיבית או באי ציות סלקטיבי, הם הכירו בכך שיש אחוז מסוים באוכלוסייה שלא יוכל להשתתף במלחמה. לגבי הטענה, שאולי היא נכונה, מאחר ובריטניה וארה"ב בעלות צבא חזק וגדול ולכן אולי למדינה לא משנה

שיש כמות מסוימת של סרבנים.

.4 התאוריות השונות, הצדקה ושלילה של אי ציות לחוק

.1 שלמה אבינרי – ניסיון לראות האם אוניברסליזציה היא אינטואיטיבית? מציג    טענה שעל פיה אסור לנו לקבל סרבנות חלקית או סלקטיבית לחוק, אם הרוב רוצה לסרב אז מותר לסרב, כמו למשל בתקופת העבדות הוא שזה בסדר שהרוב לא רוצה  לשלם מיסים אז זה תקין כי התנהלות הממשל לא תקינה (בעייתי, כי ניתן להשפיע על כיצד נספר הרוב.) הוא טוען, ש"מה ששנוא עלייך על תעשה לחברך," כדי לחשוב

האם פעולה מסוימת היא מוסרית, האם אתה מוכן שהפעולה תהיה כלל. ההנחה של אבינרי היא שאנשים בימין לא יקבלו את סרבנות השמאל ובהפך, אך ממחקרים

ניתן לראות כי זה לא נכון והימין והשמאל מבינים אחד את השני.

.2 הרב שרלו – ניסיון למצוא סימוכין במסורת היהודית– היכולת שלו להציג בפני

המתלבט את שתי הפנים ולהגיד לו בכל זאת האחריות עלייך להחליט. גדולה של

פילוסוף שסומך על השואל שיקבל את ההחלטה.

.3  ג'ונתן בנט – דיון אנליטי במקום של אמפטיה מול עקרונות המוסר הקיימים

בחברה כלשהיא– פילוסוף שרוב הקריירה שלו נעשה באונ' אוקספורד, במאמר זה הוא עושה תרגיל אינטלקטואלי מעניין, הרי בדרך כלל כאשר אנו חושבים על סבלנות אנו חושבים על סרבנות מול חוק. בנט מתייחס כאן לחוק ולתפיסה המוסרית כיחידה אחת ומעמיד אותם מול תחושות של אמפתיה ורחמים , יכולת אמפתית של בן אדם אחד עם אחר. כאשר הוא מספר על הימלר, הוא אומר שאם

המוסר שלנו שרוסיות חופרות את בורות השבי, אם צריך לדרוך על אלפי גוויות כדי שגרמניה תגיע לגדולתה אעשה זאת, וגם רופא ה SS שטוען שלא בריא לעמוד מול אלפי גוויות, הימלר אומר לו שהחמלה לא רלוונטית ומה שחשוב הוא המוסר שמחייב אותנו לעזור לגרמניה להגיע לגדולתה. חלק גדול כאשר אנו צריכים לחשוב על אי ציות סלקטיבי, כאשר החוק והמוסר במקום אחד (טוב להרוג את היהודים למען גדולתה של גרמניה) אך החמלה עומדת בצד השני. בנט מתייחס לסיפור של

מרק טווין שכתב את הרפתקאותיו של "הקלברי פין" שנכתב לקראת סוף המאה ה 19 אך מתייחס לשנים שלפני ביטול העבדות בארה"ב, במדינות הדרום העבדות הייתה חוקית, ובמדינות הצפון לא הייתה עבדות ואיננה חוקית. מעט מן העבדים ניסו לברוח ממדינות הדרום לצפון כדי להיות אנשי חופש ואז חוקק חוק שהיה אחד הטריגרים למלחמת האזרחים, שאם תופסים את העבד במדינה שאין בה עבדות אז מתייחסים אליו כעבד. בספר, הקלברי פין הוא ילד אומלל שאמו מתה ואביו שיכור ומכה אותו, והוא רוצה לברוח מהבית, וכדי שלא יחפשו אחריו הוא מביים את

רציחתו ועולה על רפסודה ועולה צפונה במעלה המיסיסיפי באותו זמן בחור בשם ג'ין בורח מאישה קשישה שהוא עבד שלה, והם נפגשים ובורחים יחד. בגלל שהבריחה  של ג'ין נעשית מתי שהקלברי בורח המשטרה מסיקה שג'ין הוא הרוצח. הם מתיידדים והקלברי מצרף אותו לרפסודה והוא מרגיש שהוא פועל נגד החוק והמוסר, שהעבדים וילדיהם שייכים לזקנה הזאת. והוא מרגיש רע עם זה ש"מה

עשתה הזקנה שאני לוקח לה את העבד והילדים שלו ששייכים לזקנה" , אבל באותה התקופה זהו המוסר והחוק, ואם הוא בורח עליו להסגיר אותו. ואז המשטרה רואה את הרפסודה, הם שואלים את הקלברי האם האיש הוא כושי, והוא מתלבט- המוסר והחוק אומרים לו להגיד כן, והמצפון אומר לו להגיד לא, הוא מתמלא אהבה כלפי ג'ין. החמלה גוברת על המוסר והחוק. והוא אומר למשטרה שזהו חבר לבן. "לא

עניתי להם מיד, ניסיתי אבל המילים לא רצו לצאת…הייתי פחדן יותר משפן … הפסקתי להתאמץ ואמרתי להם הוא לבן" הרבה פעמים אנו צריכים לבחור מול חמלה לבין מוסר וחוק. ולעיתים באותו רגע, אנו מקבלים את המוסר והחוק, אך לעיתים אולי צריך שהחמלה תגבר על עקרונות המוסר. מאמר מעניין, מאחר ובנט

לא מבקש לזרות את גבולות החוק והמוסר, אלא לבדוק אותם ואם האמפתיה שלנו,

"שאת נפש" מאוד נכונה אולי נכון לפעול על פיה.