אילו תופעות בנות קיימא (משליכות עד ימינו) של שינויי אקלים החלו בימי הביניים במהלך המאה ה-11?
(1) שקיעתה של האימפריה הביזנטית לאחר תקופת השגשוג היחסי של הקיסרים המקדוניים ובעיקר באזיל השני.
(2) נטישת איזורים גיאוגרפיים פוריים כמו צפון אפריקה והנגב.
(3) ראשית התורקיציזציה של הלבנט על ידי הסלג'וקים.
(4) שקיעה ארוכת טווח של מרכזים אורבניים שהיו עד המאה ה-11 ולא נותרו עוד – פוספטאט, קירואן, רמלה, קיסריה, וטבריה. כמו כן, שקיעה קצרת טווח של מרכזים כמו בגדאד. לטענת המרצה, אין קשר בין שקיעתן של הערים הללו לבין האסלאמיזציה. חלקן היו ערים מוסלמיות מצליחות.
(5) הבנת מכניזמים של התנוודות אלימה. התופעה של נוודים שחיים בשיווי משקל עם הארץ ועוברים תהליך של עלייה הדרגתית באלימותם.
(6) האצת תהליך האסלום.
(7) קץ תור הזהב השיעי של בגדד ואיראן, מעבר התרבות הקלאסית מערבה, הרס ספריות, מרכזי לימוד ונטישת תכני לימוד. כיום קיימת תיאוריה לפיה ימי הביניים הם אינם ימי שקיעה והיעלמות של תרבות – אלא שגשוג של תרבות אחרת. התרבות הקלאסית ממשיכה להתקיים בעולם השיעי של בגדד ושל איראן, ולאחר קריסתן – היא חוזרת ומופיעה בספרד ובאירופה המערבית.
(8) קץ עידן הגאונים, חורבן הישיבות של סורה ופומבידיתא, ותחילת העלייה של ספרד, צרפת ואשכנז כמרכזים יהודיים ללא הכוונה ברורה.
מתודולוגיה במחקר היסטוריה אקלימית:
המרצה מציג לנו מפה שמתארת שבוע של שינוי טמפ' אנומלי קיצוני בשנת 1950. רואים תופעה של קור קיצוני באיזורנו ובמזרח אירופה (סוג האירועים בהם עסקנו עד כה) ובמקביל טמפ' נוחה וחמה במערב אירופה (בגרינלנד למשל). המפה הזו מתארת אירועים אקלימיים שמתאימים בפיזורם לאנומליות האקלימיות של תקופת החום הימי-ביינמית. כמובן שכאן מדובר באירועים בקני מידה של שבוע, ובתקופת החום הימי-ביינמית מדובר באירוע מתמשך.
לטענת המרצה, תמונה זו לא הייתה אירוע בודד, אלא התמשכה בדרך קבע (עם מעט הפרעות) לאורך תקופת החום הימי-ביינמית. בימינו, תופעה כזו מופיעה בצורה קיצונית אחת ל-50 שנה, ובצורה פחות קיצונית כל 10-20 שנה, וגם אז- לפרקי זמן קצרים ביותר.
מה ניתן ללמוד לכך? מהם התנאים שהובילו לכך? אילו תנאים יכולים לייצב תמונה כזו במשך תקופה של שנים? מה מניע את הדגם הזה? מהי מערכת הלחצים שמובילה לדגם האקלימי הזה?
מה נעשה בהמשך על מנת ללמוד עוד? – נסתכל על התמונה הכוללת, לא ברמת המזה"ת וסביבותיו, אלא ברמת העולם כולו.
כאשר מרחיבים את התמונה ומסתכלים על העולם כולו (באותו שבוע של שנת 1950), רואים כי ניתן לחלק את העולם לארבעה חלקים – שני גושים חמים ושני גושים קרים. בסין שרר אקלים נוח, דומה לזה ששרר באירופה. האנומליה החמה ביפן הייתה חזקה מזאת של גרינלנד.
מה הלאה? נחפש עדויות בטקסטים לתקופה הזו (תקופת החום הימי-ביינמית).
למזלנו, גוש מזרח אסיה עשיר בדיווחים טקסטואליים – דיווחים על מחירים, מועד פריחת הדובדבן, תיאורי כניסה של נוודים, תיאורי נטישה ובניית ערים. האם התמונה במזרח הים התיכון תואמת את התמונה במזרח סין?
בנוסף, בגוש הקר של צפון ארה"ב, ישנם תיעודים לקריסתה של התרבות האינדיאנית באותה תקופה.
מה עשינו כאן? מבחינה מתולוגית, יצאנו מהסתכלות על איזור באופן נקודתי, להסתכלות על העולם כולו.
מהי הגישה המתודולוגית הנכונה לפי המרצה?
(1) קודם כל יש לקרוא באופן סינפוטי את המקורות בסדרם הכרונולוגי, ללא חלוקה אתנית, פילולוגית או מרחבית. יש להתעלם מהחלוקות שההיסטוריונים נוטים לעשות. זה חסר משמעות כאשר אנחנו דנים בתופעות טבע.
(2) לאחר מכן, יש צורך בביצוע פריודיזציה. כיצד מתבצעת הפריודיזציה (חלוקה לתקופות) ? על הפריודיזציה לעלות מתוך האירועים המרכזיים שאנחנו מזהים מהמקורות. האם מותר לנו לעשות פריודיזציה רק מתוך ממצאים סטטיסטיים? לפי הגישה הארכיאולוגית, פריודיזציה צריכה להתבצע לפי תקופות של חורבן והרס.
(3) יש צורך בקביעת המרחב הרלוונטי. כיצד נקבע אותו? האם מרחב אקלימי יכול להחליף מרחב אתני- ליגוויסטי? האם מרחב אקלימי רלוונטי רק באירועים קיצוניים? האם גישה הפוכה מובילה לדטרמיניזם אקלימי?
(4) האם יצירת מאגר נתונים של אירועים היסטוריים, אקלימיים, ומכוונים היא המתודולוגיה הנכונה?
(5) מה אנחנו יכולים לומר על תקופות שפע?
נעבור כאן לפרק הקורס השני, הדן בתקופות של שפע.
שפע:
הדיון בפרק זה של הקורס יעסוק בתקופה הרומית. לפי המרצה, מדובר בתקופה שראשיתה בשנת 390 לפנה"ס, וסופה במאה השלישית לאחר הספירה.
הפריודיזציה המקובלת במקרה זה היא חלוקה אתנית וליגוויסטית (על פי מוצא ושפה). לפי פריודיזציה זו, ישנה תרבות יוונית שמתחלפת לקראת שנת 300 לפנה"ס בתרבות הלניסטית. מייסד התרבות ההלניסטית הוא אלכסנדר מוקדון. סביב שנת 330 לפנה"ס יוצא אלכסנדר מוקדון ממקדוניה, משתלט על יוון, אסיה הקטנה ומגיע עד הודו. אלכסנדר מוקדון מת בטרם מלאו לו 30 שנים. אלכסנדר מוקדון מייצר אימפריה אדירה, גורם לאימפריות שאיימו לכבוש וכבשו בפועל חלקים גדולים מיוון לקרוס בפניו. במאה השנים שלאחר אלכסנדר, נוצרת תרבות שאופפת את כל מזרח אגן הים התיכון, שמשלבת בין התרבות היוונית מחד ובין תרבויות מקומיות שונות מאידך (צורת השלטון והערכים המובילים הם יווניים, בעוד האמונות הן ממקור מקומי). בזמנו של אלכסנדר נוצרות ערים רבות באגן המזה"ת (בינהם אלכסנדריה -שנקראת על שמו, ואנטיוכיה). חלק מהערים הללו הופכות תוך זמן קצר ביותר לערי ענק בקנה מידה של הים התיכון. התקופה ההלניסטית מכונה התקופה הרומית. באותה תקופה, רואים צמיחה ללא תקדים בכל אחד מהאיזורים שציינו, בדגש על צמיחה עירונית. לא רק הערים ההלניסטיות צומחות – אלא גם ערים נוספות במזרח התיכון. כל אגן הים התיכון מתמלא בתרבות עירונית. הערים החשובות ביותר של אותה תקופה היו אלכסנדריה, אנטיוכיה, קורינתוס, רומא, וקרתגו. רומא וקרתגו היו הערים הגדולות ביותר של אותה תקופה – בנות מאות אלפי תושבים כל אחת. מהמאה השלישית לפנה"ס ועד המאה ה-17 לספירה, אין בכל אגן הים התיכון ערים בסדר גודל כזה.
מקובל להפריד בין הרומאים וההלניסטים. מדוע? ההלניסטים והרומאים דוברים שפות שונות. המרצה טוען כי לא ניתן להפריד בין הרומים וההלניסטים רק משום שדיברו שפה שונה. הפרמטר העיקרי שלנו צריך להיות תקופות של שפע לעומת תקופות של מחסור. תקופת השפע חוצה גבולות, ויש להתחשב בה.
לטענת המרצה, משנת 300 לפנה"ס ואף קודם לכן, משנת 390 לפנה"ס, העיר רומא הולכת וצומחת במהירות. רומא הופכת לעיר ענק, עוד לפני שכבשה פרובינציות מחוץ לאיטליה.
כאשר רומא יוצאת למלחמה נגד קרתגו היא שולטת בכל מרכז איטליה, אך מדובר בעיר מדינה איטלקית גדולה, והיא מגיעה לסדר גודל של מאות אלפי תושבים. בהרצאה הבאה נציג היסטוריה אלטרנטיבית של רומא והמזה"ת, לפיה האימפריה הרומית היא תוצאה של התעצמות העיר רומא, ולא להפך.