השיר ממשיך בפרובוקציה

הדיבור על יוסף צבי רימון לא יכול להיות שלם בלי אחת הפריצות הפרוגרמתיות שלו – כאדם דתי מאוד שהתבודד תקופות ארוכות, העמדה הזו היא חלק מסגנונו ובכל זאת הוא כתב כמה שירים שעוסקים באומנות ובכתיבה העכשווית המודרנית ומה

עושה אלוהים בתוך זה. כך הוא מתייחס גם לשירת ימי הביניים. השיר משנת 1928 בארץ ישראל "בערו שערי אומנות" – הבית הראשון כתוב בהתרסה גדולה מול עולם האורתודוכסי והוא רוצה לומר שבמשך דורות בו העולם האורתודוכסי האשכנזי בה בבהלה שיביאו דברים שונים כמו משיחים – מול העולם הזה וגם מול בני דורו הוא בא ואומר – אלוהים אומן. והעולם הזה

שנמצא מול ההתגלות האלוהית נמצא בספירה האלוהית )שמי שמיים – פייטנות לעליית הרוח אל השמיים( – הם מעל השמיים. על פי הזמנת האדם המשורר אמירה שהחיכוך בין דתיות לחילוניות הוא עז הרבה יותר מאשר בשירים אחרים כי ההקשר שבו נאמר השיר הזה הוא בשירה חדשה שנכתב בתל אביב, בדור שקורא ספרים…בתוך זה הוא יוצר את הדבר הזה. האמירה שרוצה לשים את האומנות בתוך האלוהות היא אמירה מטא-היסטורית ושייכת לעולם של תחיית השירה – לחבר את השירה עם האלוהות. הרב קוק, מורו היה קרוב להשקפה הזו )אולי לא זהה( אבל קרוב למקום שבו יש היתר גדול ליצירה. המשך

השיר ממשיך בפרובוקציה התיאולוגית ומביא את הרעיון הבא המתבקש אחרי הדיבור על עצם מעשה האומנות והוא הארוס – נתפש בתוך ההקשר המסורתי הרבה פעמים כאיזו כנסה שבאה יחד עם האומנות לעולם של עבודה זרה. כאן מביא יוסף צבי בגלוי את הדבר שוב על הדמות של אלוהים והופך אותו לזולת אקטיבי בדיאלוג הקשור בנשים ואהבת אישה. השיר עם השאלה – שובב היית גם כמוני האדם לא כל כך קיצוני – הכוונה שלו די דומה לזו של ביאליק כשהוא מדבר על האור ועל היצר כקשורים באיזו משיכה, תנועה עזה. מהבחינה הזו הוא ממשיך את המחשבה הקבלית )כמו ב"זוהר" של ביאליק( מדובר בשילוב הארוס האנושי בתוך המחשבה הדתית ובשאיפה אליו. הוא רוצה להדגיש בצורה עזה את קיומה של הנערה, של שיערה, ואת הביטויים "יבוש" וההרגשה שהאל יצא ממקלט הנזירים – מה שעושה השירה כמו בשיר "לנוכח פסל אפולו" הוא טיפול

היסטורי בדמות האל והלאום – האם האל הזה מותר לו להיות בתוך הארוס – האדם מתיר לו – האל יצא אל הדם, האדום, שיער האישה. התשובה לשאלה האם היית שובב היא כן – הכוונה היא לא לאווירה פרוצה, אלא נתפשת לאותה שמחה, סחף חושים להתרחשות אותנטית של ארוס שהוא רוצה לתת לה ממד דתי. הוא מקבל את תפישת הארוס של שיר השירים ומפעיל אותה מחדש. בהרבה מובנים השיר הזה מחזיק סמלים עתיקים מאוד אבל יש צורך בדיבור הזה כדי לתת לא רק לגיטימציה לדיבור הארוטי אלא ודאות ששירה דתית תקפה אסור לה לבטל את הממד היצרי הזה אלא כעניין עקרוני בדיון, בנושאים

הגלויים של השיר – שירה בלי ארוס היא שירה מסורסת.

נצא מהדיבור על דור ביאליק. דוד פוגל נמצא בגיל בדור ביאליק, אבל ההשפעה הגדולה ביותר על שירתו לא הייתה שירת

ביאליק – העולם הלשוני אליו הוא נכנס כשהוא מדבר בתוך העברית החדשה הוא אחר – אין בו תשתית למדנית כבדה ועזה, אלא אחרת. עצם המילה נאמרת ביחס מודע ופעיל אל הפעמים הקודמות שהיא נאמרה בהם בפעמים הקודמות. העברית של

פוגל  אפשר לומר שהיא רזה. הממדים שלה לא נוצרים על ידי הדהוד לשוני אלא הדהוד מסוג אחר. מבנה השיר אחר לחלוטין.

השיר נוצר בזיקה עזה לשירה הגרמנית, הווינאית וספג את התרבות של המודרניזם. גם שייכותו לעניין הציוני היא אחרת –    הוא שייך אבל שייכות ראויה יותר שיש בה סירוב רב לפאתוס הלאומי. הוא לא השתלב בארץ וחזר לפריז בה הוא חי עד מלחמת העולם השנייה עד שתפסו אותו הנאצים. ספר שיריו הראשון – "לפני השער האפל," וינה 1923 הוא ערוך כמין רצף אחד לשירים שאין שם, כאילו הם רצף אחד למרות שאין בהם עלילה אחת )הם פרודים וסגורים כל אחד לעצמו( אבל הספר הוא מין גוף אמורפי של תחושות שעוברות ומין יציאה למרחבים. יש שיר פתיחה מפורסם מאוד "לאט עולים סוסי" – כ– בית בעל ממדים אחרים, דבר איננו נענה לאיזה ציווי פורמלי, אפילו לא של אורך השורות – כל שורה שונה אבל הכל נמצא בתוך

ריתמוס מדוד מאוד. העברית הזו אין בה תנך, אין בה תלמוד, אין שירת ימי הביניים, יש בה הדהוד שהיא יוצרת עם עצמה –

היחס אל המילה בתוך השורה איננו קשור בשורה אלא ביחסי הדהוד בין המילים וביחס אחר להקשבה ביחסי הגומלין ביניהן. התמונה הסימבולית היא ענקית – הר, חושך, אדם, עגלה עם סוסים. התנועה היא כבדה, איטית, העגלה יש בה מטען. בכל זאת

יש כאן קול אחר, לא דומה לשחור הגדול של הלילה, הבית השלישי יש בו שחור, אחריו קול החריקה ואחריו עוד קול שיוצא מה"אני."