הדטרמיניזם הסביבתי ושברו:

תוכן עניינים

 

הדטרמיניזם הסביבתי התפתח במאה ה-19, ותכליתו להסביר את הקשר שבין סביבה, גיאוגרפיה ואדם. הגיאוגרף והאנתרופולוג פרידריך ראצל פיתח רעיונות שונים שמקשרים בין הסביבה לצרכים טבעיים של בני אדם. הרעיון המרכזי שפיתח היה רעיון 'מרחב המחייה' – lebensraum. מרחב המחייה לפי ראצל הוא השטח הגיאוגרפי הדרוש על מנת לספק את תנאי החיים והצרכים המטאבוליים הדרושים לאוכלוסייה של אורגניזם מסוים.

רעיונות אלו אומצו בקרב המפלגה הנאצית מספר שנים לאחר מותו, והיוו את הבסיס המדעי לדרישת גרמניה הנאצית לכיוון מזרח. בנוסף, ראצל עסק בתחום האבולוציה וברעיונות הדרוויניזם, תוך דגש על תיאוריית הברירה הטבעית. דארווין נמנע מלהחיל את העקרונות הללו על המין האנושי. ראצל ומדענים נוספים החילו את העקרונות הללו גם על חברות אנושיות. ראצל הגדיר את התאמתו של מין לסביבה במונחים תרבותיים – טכנולוגיה, קווים אינטלקטואליים, וארגון חברתי. יחידת המדידה בה השתמש היא ה'פולק', יחידה תרבותית שהגזע משמש בה תפקיד קטן. ראצל היה משוכנע שרוב ה"פולקר" מעורבבים מבחינה גזעית. ראצל ייחס חשיבות רבה לנדידה ולהתיישבות כמרכיבים מרכזיים. רק הגירות שהסתיימו בהתיישבות חקלאית ייצרו שינוי היסטורי והתפשטות תרבותית. הכיבוש עצמו הוא חסר חשיבות מרכזית.

ראצל תימך את טיעוניו בדוגמאות רבות ובלשון מדעית. זה הקנה לו תומכים רבים בקרב הקהילה המדעית ובכלל.

אלן סמפל, פרופסורית אמריקאית לגיאוגרפיה שחיה תקופה מסוימת בגרמניה, התוודעתה לעבודתו של ראצל, התלמדה אצלו, והפכה לאחת מהתומכות הנלהבות שלו. סמפל זכתה להצלחות רבות כמרצה וכחוקרת. לאחר שהתמנתה לחלק מסגל מחלקת הגיאוגרפיה של אוניברסיטת שיקגו, סמפל החלה לפרסם רעיונות בעייתים, בעלי טעם גזעני. סמפל טענה כי אקלים ומיקום גיאוגרפי הם מניעים עיקריים בהתנהגות האדם, כך למשל, אלה שחיים מעברי הרים הם בדרך כלל שודדים.

גיאולוג ששמו הנטינגטון לימד באוניברסיטת החידקל שבמזרח תורכיה  בשנת 1901. מספר שנים לאחר מכן הוא יצא לסדרת מסעות בטורקיסטאן ולמרכז אסיה, כאשר הידוע בהם היה מסעו עם המדען רפאל פמפלי. פמפלי התעניין במוצאם של האריאנים. האריאנים הם שבטים נודדים, שעל פי דעתם של מלומדים מן המאה ה-19 הם המקורים לספרות ההודו-אירופיות. פמפלי היה משוכנע כי מולדת האריאנים היא במרכז יבשת אסיה, באיזור בו שכנה בעבר ימה. לפי פמפלי, התייבשות הימה הובילה לנדידת השבטים ולהגירת למערב אירופה. הנטיגנטון הגיע לאוניברסיטת ייל, ויזם משלחת לארץ ישראל. המשלחת הגיעה לארץ בזמן בצורת. הנטיגנטון הגיע לדרום ישראל, וצפה בבדואים מתקדמים לצפון הארץ. מתוך תצפיות אלו הנטיגנטון פיתח שורה של תיאוריות שקובצו תחת הקובץ "הפולס של אסיה". קובץ זה מתאר כיצד שינויי אקלים מוציאים מליבה הפועם של אסיה קבוצות הנודדים לכיוון מערב. לפי תיאוריה זו, ליבה של אסיה היה בעבר חמים ולח, וסדרה של שינויים אקלימיים 'חישלה' את בני האדם שהתגוררו באיזור זה. הנטיגנטון לא השתמש בשום הוכחה על מנת לחזק את טיעוניו. הסבריו היו פשטניים, מכניסטיים ולא מתוחכמים בעליל. הנטיגנטון בנה מערכת הגיונית שאינה ניתנת להוכחה, משום שאין אודותיה עדויות היסטוריות או ארכיאולוגיות. הנטיגנטון כתב מאמר רבים שבבסיסם עומדת הטענה כי שינויים אקלימיים קשורים קשר הדוק להתפתחותו של המין האנושי, רובם משופעים ברעיונות גזעניים.

'הרצועה השברירית': רצועה שמשתרעת לרוחב כל אסיה. מתחילה מאיזור בייג'ינג בצפון מזרח סין, דרך מונוגוליה, מרכז אסיה, מערב אסיה כולה, מזרח תיכון, תורכיה, הבלקן, חלקים מסוימים בדרום איטליה. פעמים רבות, בני אדם שעבדו באיזור זה אינם יכולים להתעלם ממתח יוצא מן הכלל בין עוצמתם ההיסטורית של אתרים מסוימים,  לבין מצבם בהווה. לכן, פרטים אלו אינם יכולים להתעלם מתפקידם של שינויי אקלים במהלך ההיסטוריה.

גיאוגרף גרמני ששמו קארל סאואר הגיע למסקנה נחרצת כי האקלים אינו מסוגל לשנות את האדם, וכי תפקידו שולי. סאואר יצא כנגד הגזענות במחקרים הקודמים שעסקו בדטרמיניזם סביבתי. יתרה מכך, לאחר מלחמת העולם השנייה, נושא זה הפך לזנוח בקרב היסטוריונים וגיאוגרפים. התחום היחיד בו האמונה שהאקלים המשתנה משפיע על בני האדם הוא בקרב תחום מדעי הטבע. מדענים מתחום זה ראו סימנים לשינויי אקלים ולהשפעתם על המין האנושי. באופן רשמי, ובקנה מידה גדול, הגישות הללו נכנסו מחדש לעולם המדעי בעיקר בשל פעילותו של מטארולוג ששמו היוברט אורציו לאמב. לאמב עסק בשינויי אקלים שהתחוללו בעבר ובהשפעתם על המין האנושי. לאמב תבע שני מושגים בהם נעשה שימוש בקורס זה.  לפי לאמב, המידע המצוי היום בידינו והמבוסס על מחקרי קרחונים, על גבול היער בתקופות השונות, על ארכיאולוגיה ועל ההיסטוריה, תקופה אופטימלית, או תקופה חמה הגיעה לשיא בין שנת 1000 לספירה לבין 1300 לספרה, ותקופה קרה, שהייתה הקרה ביותר מאז תקופת הקרח והמוכרת גם כתקופת הקרח הקטנה, התפתחה בין 1350 לבין 1850 לספירה. לסיכום,  שתי תקופות של שינויי אקלים בקנה מידה גדול התחוללו באלף השנים האחרונות – תקופה חמה – 'תקופת החום הימי ביניימית', ותקופה קרה – 'תקופת הקור הימי ביניימית'.

מה חדשני בגישתו של לאמב?

לאמב מדבר על שינויים בטווחים היסטוריים, על תקופות שקיים מהן זיכרון היסטורי. לאמב מראה שהתקופות יכולות לשנות מגמה (מתקופה חמה לתקופה קרה). הוא מתייחס אל התקופות הללו כאל שינויים גלובאליים. החידוש המרכזי הוא בסוג המקורות (data) בהן לאמב עשה שימוש. לאמב אוסף עדויות ארכיאולוגיות על גבול יער. נגדיר כי גבול יער הוא הגבול העליון בו עצים יכולים להתקיים, שמעבר לו הם אינם מסוגלים להתקיים בשל ירידת שלג וקיפאון. בתקופות חמות גבול היער עולה, ובתקופות קרות גבול היער יורד. ניתן לראות זאת בצורות שונות – בעיבוד חקלאי, בפיזורן של בקתות רועים, וכד'. בנוסף, הוא עושה שימוש בעדויות טקסטואליות, או בציורים. לדוגמא, אחד המחקרים המרכזיים אודות תקופת הקרח הקטנה עוסק בציורים של סביבה קרה/מושלגת/קפואה.

לאמב עושה שימוש בעדויות שמעידות על שינויי אקלים, אך אינן מדידתיות (לדוגמא, שינוי במועד פריחת השזיף בתקופת הקרה בסין). בכל שיטה מדידתית, ישנו טווח שגיאה לכיוון מגמה שלילית או חיובית. הטווח גדל ככל שאנו הולכים רחוק יותר במהלך ההיסטוריה. בשיטות שאינן מדידתיות, לא קיים טווח שגיאה שכזה.

בשנות ה-60, לאמב  ומדענים נוספם טענו כי אנו עומדים בפתחה של תקופת קרח נוספת. צפי זה לא התמשש, כך שעברנו משיח אודות כניסה לעידן קרח לשיח אודות כניסה לעידן של התחממות.

צור קשר - לכל שאלה מוזמן להשאיר פרטים