האלוהות עוברת שלילה

הוא טוען כאן שהדבר הזה אסור לו להיות דבר שניתן להגיב עליו, האנרגיה הזו צריכה להיות לניתנת לזיכרון והכלה. השיר הזה איננו עוסק בתיעוד בלבד, התיעוד הוא רק מנוף ליצירת תהליך בו השיר רוצה ליצור שורה של תהליכים שהם מעבר לו ומחוץ לו. השיר הזה רוצה לחולל תהליך פוליטי, תרבותי, נפשי גדול יותר ממעגלה של השירה. השיר מתעקש להיות אירוע פוליטי – ליצור תהליכים שמתרחשים לא בשירה, אלא בתחום המוסר והמעשים והחוויות הפרטיות של האנשים. לא רק המצב

האמונתי צריך להשתנות, אלא עולם של תגובות. צד אחר לגמרי שנמצא בפואמה הזו, יש חלק שמדבר על אונס – נשים נאנסות במלחמות. בתיעודים היסטוריים, וכתיבה המסורתית בתחום השירה, אותו חלק נשי של הגורל הזה איננו מסופר ומוכחש. בעיר ההריגה זה כן מופיע – הבית שמוקדש לאונס הנשים הוא אולי המזעזע והקשה ביותר בפואמה הזו. הוא בונה את התיאור הזה   תוך שמירה על העדויות המקוריות שאסף. פרשת האונס ב"עיר ההריגה" היא עניין שצריך לבדוק אותו בהשוואה לתיעוד שביאליק ראה לנגד עיניו. התיעודים לא שונים בהרבה ממה שביאליק כתב. הדבר המרתק במה שביאליק עשה, הוא לא בכך שהוא מחמיר או מחליש את התיאור, אלא שהנשים מציגות את הדבר הזה כדבר מובן מאליו. כאילו ציפו שיהיה במהלכו של פוגרום "וכבר היה כך"… כאילו יש איזה טקס בתהליך של פוגרום. ביאליק רצה להביא את זה לעובדה חד פעמית לכך שהדובר איננו מוכן לדבר הזה ורוצה להפוך את גורלן של הנשים למשהו חדש – תיעוד הפוגרום כאירוע לאומי, קורבנות הפוגרום הן אימהות, נשים, כלות והן מרכז הטראומה. והן אינן מקבלות את הכבוד הראוי ואת קולן, ולכן הוא מציג את הגברים באור שלילי. זה מה שהוא מבליט כעלבון לאומי- המצב הגברי מול העלבון של האנושיות הנשית. ממד אחר – הדיבור מלשון המקרא )הרבה ציטוטים מהדיבור לנביא יחזקאל( – הגובה הלשוני שרוצה לדמות לשירה תנכית, אבל הן עוברות איזשהו שינוי ולא מופיעות כי שמופיעות במקורות. הדברים עוברים הקטנה, הגדלה או שינוי. סיום הבית השני יש שימוש מעניין – הוא לוקח את כל הסיפור על מעשה האונה, היחס לזרע- זה היה במקור בתנך, פה ביאליק משתמש בזה למעשה הזוהר. השימוש בשפה התנכית הוא חופשי, נועז. השיר נתון עד היום בוויכוח גדול – האם הוא מזמין התנהגות של כוח מול הצער, או אולי מעליב

את הקורבנות יותר מכל מה שמותר לעשות. האם זה עוזר להם או מייאש אותם? הוויכוח הוא לא בתוך השיר אלא סביב השיר.

ביאליק לא רוצה לעצור במקום סימפטי, הוא בוחר לסיים במקום של הרע, הרע לצורך משהו. מישהו שלא עושה את הדבר הנעים והמנחם הצפויים. הוא לוקח על עצמו את הזעזוע הזה, שהתגובה אליהם לא יכולה להיות בדרך הומניסטית, האדם והשיר

עוברים איזושהי שלילה ולכן האלוהות עוברת שלילה.

סיכום על ביאליק – המושג "לאומי" שנוצר סביב ביאליק לא מובן היום באופן שבו התכוונו למילה הזו בתחילת המאה ה.20- היום בתוך ההקשר הישראלי, המילה לאומי מובנת כקשורה במדינה כלשהי, מנגנון מדיני…מצד שני המילה עומדת כקשורה בלואמי מול שמאלני, הקוטב הקיצוני יותר הוא לאומני. בתחילת המאה ה20- המילה הזו נגעה רק בחלקים מאוד שוליים של המובנים המודרניים האלו, וכשהדוברים של הדור ההוא דיברו על לאומיות של ביאליק הם דיברו בעיקר על הצד הטראומתי ובעיקר על הצד הפגיע, הפצוע של שירתו. רבים מתייחסים לזיקה בינו לבין הכאב של האדם היהודי בדור ההוא. יוסך חיים ברנר כתב מאמר על ביאליק וקורא לקשר הלאומי בין ביאליק ללאומי "נאמנות," פצעים נאמנים. הקשר נתפס קקשור בהצבעה  על היחיד בתוך הלאום ולא על הכלל בתוך הלאום. אפשר להרגיש את זה גם בשירים הלאומיים ביותר שלו – מושג הלאום עמד על בסיס כמעט הפוך מאשר זה המובן בימינו. המשוררים שנתפסו כלאומיים בתרבויות השונות היו משוררים בד"כ לא מהמשובחים ביותר, הם עסקו באידאליים של כיבוש הלאומיות. לאומיותו של ביאליק היא שונה, היא תמיד מכילה גם ערעור

גדול על עצם הקשר בין היחיד והכלל וחישוף של אי התאמה בין היחיד לבין המסורת והקהילה המלוכדת.