"במותי" של יוסף צבי רימון

היום נצא מדור ביאליק – הביטוי יוצר רושם מופרז כאילו מדובר על קבוצה סגורה בה יש מישהו בפנים ומישהו בחוץ. הדיבור

על דור  הוא צורך כדי לדבר על משהו  היסטורי.   שניאור,  שטיינברג, כצנלסון, לרנר  – כל אחד  שייך ולא  שייך לדור. כמו

פיכמן בהרבה מובנים הוא תחת כנפיו של ביאליק אבל מצד אחר אישיותו שונה מזו של ביאליק והוא הלך בדרך משלו. האחרון בדיבור על מושג הדור הזה יוצא דופן – יוסף צבי רימון – בהרבה מובנים הוא בן הדור הזה, הקריאה שעיצבה את עולמו

השירתי היא של ביאליק וטשר.' הנקודה היוצאת דופן המהותית היא היותו יליד פולין והיותו אדם דתי מאוד לאורך כל חייו – גם לאחר עלייתו לארץ ישראל בעלייה השנייה, ובעיקר בשנות ה20- וה30- דתיותו הלכה והעמיקה אבל בכל זאת לא יצא מההקשר של החברותא הספרותית וקולו נשמע במרכז הבמה. השייכות והאי שייכות קשורות בדתיות העמוקה הזו אבל בכל זאת צריך לראות שההיתר לשים את החוויה הדתית בתוך ההקשר של השירה העברית החדשה היא בדיוק כתב ביאליק ולכן הוא נחשב בדור שלו. כשאנחנו קוראים את שירת אנשי דור ביאליק החוויה הדתית נמצאת בתוכה והתנועה בין הדתיות לאי דתיות נמצאת גם בשירת יוסף צבי רימון. שירת התחייה נמצאת בתוך הקשר תיאולוגי של הלאומיות היהודית ובתוך הדחף

התיאולוגי העז של הלשון העברי והזיקה למקורות והדיון החדשני של עניין האמונה בתוך השירה.

יוסף צבי רימון הוא הראשון שכותב בתוך העולם הארצישראלי והוא יוצר זיקה מיוחדת בין העולם הדתי התורני )למד בישיבה

של הרב קוק( לעולם אישי מאוד שהחיפוש אחר החוויה הדתית עומד במרכז השירה. יש לו צד קודר ודכאוני של השיר.

"במותי" של יוסף צבי רימון – זה שיר מר, אירוני מאוד. המסגרת היא תמונת לוויה שבסופה מטריד אותם יותר הקור מאשר    מות המת. הפתיחה שלה יש בה משהו חדש – המוות הוא לא יותר מפוגש, צל, בא בלי חמדה. יש נס קטן בשימוש בעברית בביטוי "בא עליי," "ואספני" – המוות אוסף אותי אל תוך כלי, תרמיל. הציפור המצפצפה – הנפש )האידאה הציפורית של שירה.( תמונת המוות, מבנה השיר וצורת האמירה יש בהם משהו חדש לגמרי. המודוס הלשוני, האופן בו הוא משתמש בלשון

קשורים לאותה שפה של התחייה.

השיר הבא פותח בציתות של ביאליק אבל כאן הציטוט מופיע כפתיחה למשהו שעומד מנגד. "מי ומה אני" – הבית הראשון מתייחס לשיר של ביאליק – שיר על סוף השירה וכאן הוא יוצר מין היפוך מפתיע – מי אני ומה אני כי אהבתני – בונה תמונת ילדות שמזכירה את ביאליק, רואים צורה אחרת של השתייכות, משהו מהתפישה שהוא מצייר את רוח הקודש שנופלת על

המשורר כחוויה של ילד. הדיבור הדתי אל האל הוא עמוק וכנה, נושם את השפה שביאליק מאפשר אותה בדור הזה וממשיך אותה. השאלה הרעננה – מה טמנת לי באפקים, מה אל שם תיקראני – על גבול המיסטיות, גבול העין והריק הוא המקום בו מתחיל הדיבור האלוהי. הפנייה אל האופק כסוף המראה ותחילת האלוהית מזכירה את ביאליק אבל יש פה תו אישי אחר ויש פה דיאלוג כמעט אישי ואנטימי עם האל )חסידי.( בחלק השני של השיר הוא פונה לאל במין הפצרה. זהו קול חדש, אחר. הוא משלב חוויה אוטוביוגרפית קשה מאוד – הוא היה נודד בהרים ובמדבר כמשהו בין משורר רומנטי לצדיק חסידי והוא חיפש התגלות אלוהית בטבע. הצירוף בין טבע לאלוהים שביאליק מביא הוא לוקח למצב אקטיבי של חיפוש. )יום אחד פגעו בו ערבים בתל אביב ופצעו אותו( הוא מפרש את השיטוט והפציעה כמין ברית עם האל. הוא מצרף את הברית )ברית המילה( למעשה שנעשה בו בגופו והכוח העצום שהוא מקבל מתוך החוויה של הסבל מצטרף לחוויה שהוא בונה בשיר מי אני ומה אני מול השיר

הביאליקאי בו האל נוטש את האדם. המושג דור ביאליק מקבל רוח אחרת, זהו לא רק סגנון – ביאליק הופך למין רוח גדולה,

מעין נביא שהביטויים והתמונות שלו הן מסד לוריאציות וחזרות עמוקות של משוררים אחרים. כך חושב יוסף צבי רימון – חווית ארץ ישראל בנויה על חוויות החזון של ביאליק וכאן הוא הולך צעד נוסף – את המכות שסופג כציוני מפרש בתוך ההקשר

הזה כהתגלות אלוהית על אדמת ארץ הקודש.