"אל הציפור" מכיוונו של גורדון

סדר יומה של השכלה לא עניין מאוד את העולם היהודי, אבל ברור שחלק מהעמדה הביקורתית והמחשבה שצריך לתקן משהו

בעולם היהודי באמצעות השירה, זה הדבר שהולך ומשנה את צורתו ושיטותיו והופך לשירה העברית החדשה.

נחזור אל "אל הציפור" מכיוונו של גורדון. איך הוא מדבר בהשוואה לאישה עברייה. אנחנו שמים לב שהתפקיד של הצליל יוצר מערכת אחרת לגמרי של הקשבה. כשאנחנו שומעים כאדם אשכנזי את השיר )ביאליק התאים את השיר אל הדיבור ומצד שני הדיבור בונה את השיר כצליל – זה חדש בשירה,(! זה קודם כל יפה, נשמע טוב )שירו של גורדון לא נשמע יפה במבטא האשכנזי.( השיר הפונה אל השכל, "קלאסיציזם" )שירת ההשכלה – גורדון( או שיר הפונה אל הרגש, "רומנטיציזם" )השירה החדשה – ביאליק.( ברומנטיציזם יש רצון עז לפנות לרגש, לנפש. אפילו שירת ימי הביניים נאמרת בתוך משקל שהוא לא

"שירתי" כמו של ביאליק, היא נמצאת בתוך סדר ותבנית שבאה משפה אחרת.

ביאליק כותב את השיר בתוך משקל של הברות ודגשים בתוך ההברות. הוא מדגיש את המקומות המודגשים על ידי הדיבור במילה, ולא על ידי הדקדוק. השירה שלו שייכת לחיים, להקשר חי אותנטי. לראשונה שיר נובע מהאופן שבו אומרים את

העברית. כאן נוצר הבסיס הרחב הרציני והמשוכלל למה שיש בשיר של נתן זך שציינו.

המצלול זה הממד שבו מתרחש החידוש הראשון של השירה העברית – הצליל הוא הדבר שבתוכו מתרחש השיר, דרך האוזן

עובר  לאיזה מישור נפשי ורק אחר כך פונה אל הרעיון. התחילו אותו ביאליק וטשרניחובסקי.

שירה  של קבוצת משוררים שכונו "משוררי חיבת ציון" – הם היו קשורים לתחיית הלשון מצד אחד, לתנועה הציונית ולעלייה

הראשונה לארץ ישראל.. הם כתבו שירים בנוסח מסוים שמשהו ממנו נמצא גם בשיריהם הראשונים של ביאליק וטשרניחובסקי.

ההמנון של נפתלי הרץ אימבר הוא גם מהדור הזה של "חיבת ציון."

בשיר "אל הציפור" יש גם את הממד של "חיבת ציון" הדובר הוא היהודי באשר הוא בגולה )ולא ביאליק הפרטי.( החי בציון הם עולי העלייה הראשונה שכבר עלו לארץ. הניגוד בין הגולה לארץ ישראל הוא בוטה ומוחשי. השיר מייצר תמונה אידאולוגית

של הגולה ומולה של ישראל. הציפור היא מדיום של קשר בין הגולה לארץ ישראל.

שירו של מנחם מנדל דוליצקי, "שומר מה מלילה,"? בנוי מפסוק מישעיהו. זו הנקודה שבאה משירת חיבת ציון אל השירה הציונית החדשה. מתרחש עכשיו משהו שקשור לא רק בתנועה אל ארץ ישראל, אלא שמתרחש עכשיו בעולם אירוע היסטורי אחר והוא קשור ב"על" היסטוריה יהודית – בואו של המשיחה, מה שמתרחש עכשיו קרוב גם לבואה של הגאולה. התנועה של

העלייה לארץ ישראל היא תיקון של דבר קדמון.

עוד קו אחד לחידוש המעניין והלא פשוט שניסחה שירת חיבת ציון שמשפיע על התרבות הישראלית נמצא בתוך השיר "התקווה" – המילה החשובה היא המילה "קדימה." היא מילה קדומה מאוד והיא עוסקת בקודם, וגם ב"קדם" )מזרח.( "לפאתי מזרח

קדימה," פירושו גם אחורה – אתה הולך קדימה למשהו קודם. זהו פרדוקס חשוב וענק וזהו בסיסה של הציונות. הצורך להתקדם והמחשבה שהקדמה במובנה המשכילית תתרחש בעם היהודי בצורה כפולת פנים – ללכת קדימה אל מה שהיה לפני 2000 שנה. פה זה מנוסח בצורה מבריקה ומעניינת בשיר הזה. תיקון העולם הקדמון, השבת העטרה ליושנה, לבוא לציון )ציון – מחוז חפץ וצייה – מדבר( ההליכה קדימה נחשבת גם כהליכה אל העברית העתיקה, להשיב את העברית של התנ"ך. שההווה יכנס מחדש לתוך העבר ויפיח בו חיים. החיים גולמו על פי המחשבה הרומנטית על ידי רעיון המוזיקה. ההפנמה של הרעיון שהמוזיקה בתוך השירה היא הדבר החזק ביותר ושבאמצעותו השירה תתחיל לעשות את הדבר החדש ששירה צריכה לעשות

– זה הגיעה מתוך השירה האירופית.

בשירו של דוד פרישמן, "משיח," מתגוללת תמונת התגלות – המשורר רואה את המשיח. הדבר המרתק שיוצרת שירת הדור סביב מושג המשיח – המשיח הוא משורר. הוא מזהה בשפתיו את מהות השירה, ומהות השירה היא חרוזים. יוצר צירוף בין חלקי מחשבה רחוקים מאוד בתוך העולם של השירה. אנחנו שמים לב שהשירה הזו איננה עשויה רק עולם אסתטי אלא שהיא מכניסה לתוכה חומרים דתיים מאוד שעוסקים באירוע ההיסטורי ובפירושו הדתי. השירה רוצה לתת לעצמה תפקיד בתוך

האירוע  ההיסטורי שבו התנועה לארץ ישראל ותחיית השפה ובתוכה כתיבת השירה עצמה, קשורות לגאולה.

עוד אלמנט למערך של בניית נוסח שיר של התרבות העברית החדשה – זה הדיבור על רגש, לא צליל אלא רגש ממש שמדברים עליו בגלוי. יש את המישור הרגשי של הצליל, יש את האווירה האידאולוגית הכוללת שמעמידה את השירה מול התנועה בין גלות לארץ ישראל, את האלמנט הדתי שבא משירת חיבת ציון, ואת האלמנט המשיחי. הדיבור על הרגש חשוב כדי לראות את ההתפתחות של השירה. בשיר של ביאליק הוא מדבר על זה הרבה באופן בוטה יחסית. זה דיבור מאוד מוגזם על רגשות ואין

להם  תוקף פסיכולוגי משכנע. זוהי שירה "דמעונית" שמקורה משירת חיבת ציון.