השיר הבא, הוא חותם אתו את שירתו, זה לא השיר האחרון שלו אבל הם נכתבו במרווחים גדולים אחד מהשני. השיר "צנח לו זלזל" – השיר יש לו 4 בתים גבישיים מדבר על אדם עץ, אבל לא גזע ולא מחובר לאדמה. הסמל הלאומי המקובל של עץ
הנובע מהאדמה ושתול בה, הקשר לגזע, דווקא בסמל הזה הוא משתמש כדי להבדיל ולהפריד את עצמו מן היחד של התרבות. ענף קטן צונח אל הגדר נשען, אבל הוא כבר לא חי, רק מחובר. "מה לי ולגזעי," גם הפרי, גם הפרח, הלכו, העלים שרדו אבל תכף אינם. הבית השלישי עוזב את הסמל ונשאר רק האדם. בדרך כלשהי מתגלה היסוד הממשי מתחת לסמל. יש תמונה אנושית של אדם לבדו בחדר שלא ישן והמצוקה מופיעה דרך התנועה )ולא דרך התוכן( התוכן הנפשי נמצא בסמל, אבל הצורה הממשית נמצאת רק בבית הרביעי. הוא מחזיק רגשות אבל לא מסמן אותה אלא רק צורת האדם הסובל. אני יוצא דופן, אני לבדי, המילה לבדי מופיעה כמילה אכזרית. ביאליק מראה יחס אחר לעונות השנה בניגוד לטשר' ובניגוד לעמצו בכל מקום אחר. העונות הן האתגר הגדול של האדם החדש בשירה בחדשה. הם מושג הטבע בצורה מחייבת. כשמנדלי מו"ס רוצה להראות כמה מסובך העניין, הוא מתאר איך אדם בוכה כשמגיע האביב כי ימי הצום והאבל מגיעים במקום לשמוח. ביאליק קובע ממד אחר לגמרי שלא קשור על המחשבה לאדם חדש של יצר ושל מעגלי הטבע. אדם מודרני אותנטי מדברים על מצבי נפש לא מתוכננים. הולך ונבנה דבר חדש שאדם הוא לעולם יצור בלתי מתאים לא רק לטבע אלא לפעמים גם לשפה. מחזיק יסודות סותרים בין אור לחושך, נעים לא נעים…אלא עצמם השייכות לכלל למושג הקהילה, התרבות כלשון, מסורת, לגזע.. הסיום וההשתתקות שבאה אחריו היא היציאה של היחיד מן הכלל לתחום שיכול להיות לו גם רק כיסוי, הסתר שתיקה. מה שמצער ומרתק זה שזה מה
שקרה לביאליק גם בחייו הפרטיים.
שני שירים שהפכו את ביאליק באחת לדובר הכריזמטי ביותר של הדור, שירים שהתייחסו לפוגרום בקישינב )אפריל (1903 הבשורה על הפוגרום הגיעה לאודסה שבה היה ביאליק מהר מאוד. כמה אנשי רוח בראשות אחד העם התאספה כדי לדון בתגובה הציבורית הראויה לפוגרום שהיה הראשון שבו לא רק נהרגו הרבה יהודים אלא שהשלטונות התערבו בדרכים שונות לעידוד הפוגרום – לא היה רק התקוממות ספונטנית אלא היה בה צד פוליטי חדש. הוועדה הזו קראה לעצמה וועדה היסטורית וגם ביאליק וגם ההיסטוריון שמעון דובנוב היו חברים בוועדה שניסחה כרוז שקראה לסוג מסוים של תגובה שתבטיח שעמידתם של היהודים מול הפרעות לא תהיה עוד מאסיבית ושהפרעות לא יהיו מותרות יותר – רצו לחולל רעש תקשורתי. ביאליק נשלח כמעין עיתונאי עם צלם לעיר קישינב ותעד עדויות של הניצולים ושל ההתרחשות. התוצאה של הביקור הייתה כתיבה של
פואמה גדולה שנקראת "בעיר ההריגה" שפרסומה היה ללא תקדים – הכתה את קוראיה בתימהון, תדהמה, היא נחרטה בתודעת הדור כיצירה בעלת משמעות אדירה ונותרה בתודעה הציבורית כאבן דרך חשובה של תיעוד של טראומה גדולה וכפתיחה של דיון בתגובה פוליטית או רגשית לדבר הזה. עוד לפני כן ביאליק הגיב בשיר קצר מפורסם שנקרא "על השחיטה" שני השירים האלו ישמשו כדי להדגים משהו מהרצון הפוליטי של ביאליק והמודל הפוליטי הפואטי בו הוא מאמין, על תפקידה של שירה
בתוך היסטוריה של העם, בתוך פרשת הדרכים של צמיחת הציונית, כניסתו של העולם היהודי המסורתי לעולם המודרני.
"על השיחטה" – מתחילה בתפילה שאומר השוחט לפני שהוא שוחט את הבהמה. השיר הזה יש לו עצמה אדירה. הוא עשוי )כרגיל אצל ביאליק( גיוס טוטאלי של הדיבור בזיקה לאל ובזיקה להווה, לעכשיו. יש חיבור בשאלת אמונה לאירוע היסטורי אישי, חזק. הוא מתייחס למסורת ארוכה של קינות מהפרעות של מסע הצלב הראשון והתפילות שהיו קשורות בהן )ובמיוחד "אב הרחמים(" , הרעיון שביאליק משלב בשיר את תפילת אב הרחמים הוא מהותי כי השיר הזה רוצה מצד אחד לקשור את האירוע לתולדות הפרעות האירופיות, ומצד שני לחולל בתהליך הזה סוג מסוים של תפנית, ואולי הרגשה שמשהו בפנייה הזו לאל לא יכול עוד להיות כלי נכון. הוא פונה אל השמיים אך הפנייה מכילה בתוכה שאלה גדולה – האם השמיים האלו הן בכלל
משהו שיכול להקשיב לנו. מול הדבר הזה צומחת התפיסה הזו של האני המותר, שמונח בתוך העולם כהפקר – "אני דמי מותר."