שירה של שלונסקי

בפנייה לאם בשיר הרביעי בונה שלונסקי סמל אדיר שיש לו נקודה חדשה, שונה ויש בה צד עקרוני. כאן יש הפעלה כפולת פנים בין סצנה שלמה סימבולית וטקסית והיא סמל בשני הממדים. מתרחש טקס של בית כנסת, עלייה לתורה בזיקה לבית ההורים )כתונת פסים, טלית, תפילין( וכל הדברים האלו עולים בבת אחת לממד אחר שהטקס עצמו הוא העמל עצמו )ארץ ישראל( והארץ כולה וכל היקום נמצא בתוך הקדושה הזו. האדם הוא המשורר והמשורר הוא פייטן סולן בישראל – האם בגלל שסולל כבישים או בגלל שכותב שירים – עבודת האדמה בא"י היא עבודת קודש! הניסוח הזה של המשיחיות הוא חתרני ונראה   כמו עבודה זרה )אדם שאומר על עצמו שמעשה הסלילה מעלה את התפילה המסורתית הוא בבחינת חילול קודש( אבל הם מחשיבים את זה כמעשה דתי ועקרוני.  "גלבוע" – בניגוד לשיר בשדה של ביאליק. הארץ היא התורה עצמה, שכבת הסלע היא

הקלף וצריך לחרוט מחדש את התורה הזו. מי יוכל לקרוא את מה שכתוב כאן, את הבראשית, תחילה של תורה חדשה. המחשבה

שהארץ עצמה היא שנהבים )פילים( היא חשובה כי היובש שאפף אותה נתן תחשובה שמה שמתרחש כאן היא שהיא מדבר  גדול. כאן נכנס ממד הזרות שהשירה בונה ביחס לנוף המקומי והבעיה שלה עם המקומיות כחוויה של זה מה שיש. מה שיש הזה הוא עוין ולכן צריך לתת לו איזשהו סימבול. בסיום הקריאה לעמל מנסה להידמות לקריאה הערבית – מנסה לעטות על השיר צביון כמעט מזרחי )יה חה לי לי.( שיר נוסף במחזור גלבוע, אוסף מצבור של נושאים שמקיפים את הסוגיה של האדמה כגאולה, "עד הלום" – עוד ממד נכנס בו ונבין למה הוא הפך לאב הרוחני של דור שלם. אחד השירים המרשימים ביותר ומה

שמפליא בו שיש בו גם צחוק וגם רצינות וחן. שלונסקי מנסח את מה שנחשב "השלונסקאיות" – דיבור מבריק שעשוי משחקים,

עם גיוונים אטרקטיביים )לסיים את הבתים ביחידות קצרות.( הטענה שמה שמתרחש בא"י הוא מימושה של ההבטחה המסורתית שזה טוב כאילו שאמו הייתה שרה לו. מה שמתרחש הוא מה שאבא לימד. הסיום של הבית מתחיל ב"-אוי" – מסתבר שהוא מבין את המנהג שהילד מקבל מטבע שהיא מתנת אליהו וזה מתרחש כשהוא בארץ ישראל. יש בשירה יופי מופרז, אחר מאוד ממה שצפוי היה להתרחש בשירה האקספרסיוניסטית. תיקון מתרחש והשירה מתנהלת מחדש בתוך בתים מרובעים ויש בה משחקים שמזכירה את השירה המסורתית דווקא. כשהשירה הגיעה לא"י היא פתאום הלכה אחורה ומזכירה את השירה העתיקה

יותר ועוברת לצביון אחר כאילו שלגאולה לא מתאים הצביון האקספרסיוניסטי.

אורי צבי גרינברג הוא מגדולי המשוררים העבריים והכניסה אל שירתו היא כניסה אל גוף כביר בכמותו ובכוחו לעומת ביאליק שיש לו ספר צנום אחד בערך. רוחו הגדולה מביאה את הנושאים שדיברנו עליהם לממדים עוצמתיים הרבה יותר ואולי גם אמינים יותר. אצל שלונסקי האקספרסיוניסטי נתפש כמעורבות נרגשת מופיע אצל גרינברג כניסיון תוכי פנימי עמוק שיוצר דיבור אחר. הדיבור הגבוה של ביאליק עובר איזו העצמה – לוקח מודוס, ארשת שאפשר למצוא בשירה הביאליקאית והולכת אתה לדיבור על העולם כולו. הפואמה הראשונה שלו בעברית אחרי פואמה גדולה כמעט באותו נושא ביידיש נקראת "אימה גדולה וירח" – יש לה כמה פתיחות, ואחת מפתיחותיה נקראת "מעשה נורא" – הממדים של כל שיר הם ענקיים וכל שורה נמשכת את מלוא אורכו של הדף. נבנה כאן דיבור שממדיו והריתמוס שלו צף וזורם לממדים אחרים. אין פה גורל יהודי ומצד

שני לא עולם של ציטטות מקראיות, אלא תמונה קוסמית – היקום כולו עומד לנגד עיניו. להשלים מדקה 4 של המקטע השלישי

הפואמה שבה מנסח גרינברג את החוויה הארצישראלית הגדולה שלו היא "הגברות העולה" ויש בה את השיר "הזדהרות" –      משהו מהקול הזה נשמע בשיריו של רימון, אבל אפשר לומר שמה שנאמר שם בקול אנושי נאמר כאן בקול על אנושי. זה קשור באופן זורם לגמרי לאבא ואימא, עולם פסטורלי של סמל הגאולה. אורי צבי בונה את החוויה הדתית כחוויה שקורית לו

בגוף בתוכו שהיא על גבול הפלאית, הוא לוקח מושגים מהזוהר וגם דרך זוהר של ביאליק. השמש הזו נמצאת בתוך תודעה. ההבדל בינו לבין ביאליק נמצא במעבר האקספרסיוניסטית בו לאומן נדמה שהעולם כולו הופנם והפך לתמונה תודעתית ושהקיום

כולו מוגשם גם במיקרוקוסמוס. האדם הרומנטי אינו מיקרוקוסמי, הוא אדם מול הקוסמוס ולפעמים משיג את עוצמות האלוהות.

בתמורה האקספרסיוניסטית האדם הוא הכל, למרות שדיוקנו קטן בהיותו אדם פרולטרי, אבל החוויה מושלכת על הבד כולו. הוא מגדיר את מצבו כהזדהרות שהופכת כמקור אנרגיה. הקשר בין מושגי הגלות לגאולה הופכים למהלך שהתיקון שלו והגאולה      שלו יוצרת חיבור – אני ירושלמי, כל כך ירושלמי. ירושלים נמצאת כל כולה בתוך מחשבה טקסית בו המשיח מחזיר את הדברים על תיקונם. ירושלים היא הראש הדתי והעמק הוא המעשה, הסמל להגשמה המשיחית )תפילין של ראש ותפילין של

יד( הקיבוצים הם הצדיקים )ל"ו.( יש בהתרחשות צירוף מקיף של התרחשות היסטורית בתוך האני, והוא חושף את זה כתחושה.

תחומי המשמעות שהם העזו לצרף, אין להם תקדים, הם הולכים צעד גדול אחרי דור ביאליק.