אסתר רב – משוררת צברית ראשונה, נכנסת לעולם כששירת ביאליק הן כבר התשתית. סופגת חינוך ארצישראלי. בשירה שלה יש רעננות ותחושה של אי רצון להתאים לנוסח של ביאליק )יותר קרוב לשירים של אברהם בן יצחק( – כאן מדברים
בעברית. העולם מבעדו היא רואה הוא העולם של התחייה הציונית. ספרה הראשון נקרא "כמשונים" )עשבים יבשים( – השיר
הראשון )על מערומיך חוגג יום לבן" – נוף גדול.( השיר נכתב בשנת 1923 – בישראל, והמיקום הוא מהותי. התחשוה שהארץ
דלה ועירומה הוא מהותי. מכל בחינה אחרת מתרחש כאן מבט מקומי, תשומת הלב לכך שהאור הארצישראלי הוא סנוורי, הבוהק וההד, השמיים רוב הזמן לבנים מרוב אור. ההסתנוורות מוצאת מנוחה דווקא בהסתכלות על צמח האטד. רואה אותו כמראה יותר כסמל מקראי )עץ רע ממשל יותם.( היא רוצה את העץ האותנטי והרע שלא שייך לטובים, מסרב להיררכיה הסימבולית של הלשון ומעדיף את הראייה. השיר איננו מסתפק רק בנוף, הוא רוצה לומר שהנוף הזה קשה לראייה ויש בו
חומרים סותרים, הוא גם דומה לנוכחות נשית, ה-אט מתגלמת בגבעה שדומה לשד והפטמה שלה דומה לקבר שיח על הגבעה. היא מוחקת את זהותו כסיפור ערבי, היא מעוניינת במראה כתמונה ציונית. "מה יפית" – הדבר העיקרי שיש לדוברת לומר על
הארץ הוא "יפה" – העניין החושני והאסתטיקה קשור בהפיכת המראה הציוני לחוויה אותנטית דווקא של אדם מביט.
הכיוון המעניין מופיע בצורה חריפה כשהיא פונה אל העיר של ציון – ירושלים. בירושלים היא פונה לנשים דווקא )לא כמו אורי צבי שאומר תפילין של ראש.( השיר הזה מסתיים בריח של ארונות סגורים, של נשים זקנות בירושלים ונפטלין. הנצנוץ האירוני הוא חשוב מאוד – זהו מקום אחר, השיר הזה עוסק בציונות וגאולה וכולו ספוג תחושה שיש בדיחה גדולה בזה. היא
פונה לנשים שאינן שייכות להקשר הגדול של הגאולה – יישוב ישן, סבתות זקנות, ומהן היא שואבת כוח – מנוכחיות אנושיות.
יש תפנית, זהו בית המעבר- אני טובלת בים התיכון 7 פעמים, 7 טבילות – טבילת טהרה לקראת דוד המלך – המלכות העתידית. הדוברת היא באה לקראתו "איומה אדורה" )משיר השירים – "איומה כנגדלות(" והיא תדבר עם דבורה על בעיות השעה. זוהי תמונת גאולה אלטרנטיבית ומחויכת ומודעת למופרחות שלה. היא קושרת אותה כאילו שזה מה שמשתמע מלגדול בארץ ישראל
בפתח תקווה. אחרי התמונה הזו היא חוזרת לסבתות כפי שהן חיות בביתן הקטן, הישן, וריח הנפטלין של המציאות האמינה. הקשירה של תמונת הגאולה למילה הזרה הלא עברית והריח שהוא לא ממש נעים אחרי סמדר ופרדסים היא עקרונית לעמדתה החתרנית של אסתר רב. יש מאיכותה של "אחות חורגת" – אחת שמהרגע הראשון לא רוצה ממש להתאים לשיח האופייני
הגברי בהקשר הזה. היא לוקחת דמויות אם מהתורה אבל יוצרת פקפוק סביב הסוגיה של מעורבות הנשים בגואלה העכשווית.
רוב חייה היא הייתה בשולי ההתרחשות השירית למרות שהיא מעניינת, מקורית..
השיר שמוקדש לצמח "קימוש," ככל הנראה הצמח "אמיתה" )שיש לו ראש לבן בוהק שבאים אליו זבובים ואל הזבובים באים השרקרקים – ציפורים( – השיר עסוק בהתרחשות זואולוגית ובוטני. היא משוררת נוף ולכן זה מהותי. ההתרחשות בתמונת הנוף היא ריקוד אירוטי בין שני ריחות שאין להם מראה. הריח של הקימוש )ינבוט( – צמח מזיק לחקלאי נתפס כאויב, אבל לא כאן. היא עסוקה במראה העיניים שהוא מפריע לעולם החקלאות כמו שהוא מפריע לציונות וצמחיה המקודשים. בעיקר היא
רוצה לתת את בעלי החיים, הרצון להגיד את שמותיהם של הדברים, לתת להם מילה, לתאר אותם כמין רעש, התרחשות,
צבעים אחד על השני.
שיר נוף נוסף מתאר ציפורים ועץ על צוק בכרמל. הוא כמעט לא חורג מהיותו סימון ורשימה. זו פיסת נוף, מעין רישום אבל
הוא לא מסתפק רק בציפורים ובעץ התאנה שיוצא מהסלע, אלא הם קשורים גם בחלל. התמונה הלשונית היא לא של צייר, היא יכולה ללכת לסמלים בקלות רבה יותר כשהפתחים בתמונה בין השמיים והאורנים ניבטים מבעד לעצים הם פתחים ושערים לים ולשמיים. התנועה מהנוף לממדים האחרים היא תודעתית אל גבהים וממדים אחרים של קיום. בסוף היא סוגרת מעגל כמו בפתיחה. ה"בלימה" הוא הקשר בין הרואה והחולף לנגד עיניו. זו נקודה אימפרסיוניסטית מצד העיקרון. רק הרגע השירי קולט
את הדברים כך. בשירה העברית, דווקא העדינות לדיוק לאמינות של המבט נתפסים כדבר חריג – יותר מדי אמת, פחות מדי חזון, סמל, משיח, גאולה…יותר מדי התרחשות קונקרטית. האימפרסיוניזם נראה בהקשר הארצישראלי כפואטיקה שאין לה
מקום יותר, כאן הוא המקום של הסימבוליזם, וזה לא כל כך התאים לאסתר רב.