אנחנו דנים כאן ברצועה שנקראית 'רצועת השבריריות'. רצועת השבריריות משתרעת על פני כל הלבנט כולו, ומתקדמת לכיוון מזרח אסיה ועד סין. רצועת השבריריות מהווה סביבה בה שינויים לא מאוד דרמטיים בכמות המשקעים ובטמפרטורה יכולים לשנות את האקוסיסטמה ולהשפיע על יכולת הקיום האנושית.
כל האירועים בהם אנו דנים מוגבלים למזרח אגן הים התיכון וקדמת אסיה. באותה תקופה, מערב אירופה נהנית מאחת התקופות הטובות בתולדותיה. קו הגבול עובר בקו הדימיוני שמחבר בין קירואן לבין שערי הברזל של הדנובה.
השינויים האקלימיים שתיארנו גרמו לאנשים לנוע ממקומם. המכשיר העיקרי שמקשר בין קטסטרופות אקלימיות לבין תגובות של חברות הוא מחיר המזון. האירועים שתיארנו גורמים לירידה ביכולת ייצור המזון, לעליה במחיר המזון, ובשיים של השכבות היותר חלשות בהשגת מזון. שיא המחסור הזה מתבטא בתנועה של אנשים ממקומות של מחסור לאיזורים בהם המזון זמין יותר.
בין 1029 ל-1040, חלה הופעה מאסיבית של נוודים ממוצא טורקי, שהתאחדו תחת השם סלג'וקים. הסלג'וקים הם שבטים טורקימנים, מוסלמים, שמגיעים מהערבות ומתחילים להופיע בארמניה, איראן, ח'ארסן – בעקבות גלי הקור. ישנו טקסט שמגבה את קיומם של גלי הקור בתקופה זו. בין 1040-1055 הסלג'וקים משתלטים על איראן, ח'ארסן והערבות. בשנת 1055 הם משתלטים על העיר בגדד, שהיוותה מרכז אינטלקטואלי חשוב באותה תקופה בעולם המערבי. הבירה של העולם הערבי המוסלמי של אותה תקופה נכבשת ללא קרב על ידי שבטים נוודים. משנת 1055 ואילך השבטים הנוודים ממשיכים להתקדם, כובשים והורסים בארמניה ובג'זירה (בין הפרת והחידל) מנזרים עתיקים. בשנת 1071 הנוודים מביסים את הצבא הביזנטי בלב אסיה הקטנה. למעשה הם כובשים את אסיה הקטנה (טורקיה של ימינו), ומצמצמים את שטח האימפריה הביזנטית לכדי עשירית משטחה המקורי.
במקביל לחדירת הסלג'וקים, ישנה חדירה של שבטים אחרים, המכונים פצ'נגים ואוזסים, לכיוון דרום איטליה ויוון. השבטים הללו מגיעים מערבות אוקראינה, דרך הבלקן. הם מורכבם ברועי בהמות שיורדים דרומה מעבר לאיזורי הנדידה העונתיים הרגילים שלהם. הם הופכים להיות אלימים, וכובשים עיר אחר עיר בחיפוש אחרי מזון. הם חוצים את הדנובה הקפואה ב-1046-1047, ומאיימים על קונסטנטינופוליס עצמה.
האקלים הוא טריגר לשורת תהליכים – 'תהליכי דומינו'. בתהליכים כאלו אירוע מוליך לאירוע. תהליכי הדומינו מוליכים מאירוע אקלימי ועד לאירוע ציביליזציוני. אנחנו מעוניינים לבחון מהם השינויים הסטרוקטוראליים (שינויים מהותיים במבנה החברה, בערכי החברה) שחלו עקב התהליכים הללו.
באותה תקופה נוודים מגיעים גם לאיזור ארץ ישראל, וממלאים אותה. שבט עיקרי בין שבטי הנוודים הללו נקרא 'בנו ג'ראח'. ישנן עדויות לתנועה של השבטים בנו הילאל ובנו סוליים מהפרובינציה החקלאית של מצרים. השבטים הללו הגיעו לעיר המרכזית קירואן והרסו אותה.
קריסה מול עמידות – דיימונד מול יופה:
בהרצאות הקודמות הצגנו את שתי התיאוריות הקיימות בנוגע לקריסה של תרבויות. תיאוריה אחת נוסחה על ידי ג'ארד דיימונד, ולפיו תרבויות קורסות. דיימונד מייחס חשיבות רבה להחלטותיהם של מנהיגים והשפעת ההחלטות הללו על קריסת תרבויות. הוא נותן 7 דוגמאות עיקריות, שעוסקות בחברות קטנטנות שנעלמו מן העולם, לרוב בחברות של איים.
תיאוריה אחרת נוסחה על ידי נורמן יופה, והיא מאמינה בשרידות ועמידות של תרבויות.
בקורס זה נטען שקריסות תרבותיות אכן מתקיימות, אך שלא מדובר בקריסות סופיות ומוחלטות מן הסוג שדיאמונד מקבל. גם כאשר מדובר בקטסטרופות העשויות להוביל לקריסה של חברות מדובר באירועים חולפים וקצרי ימים. אירועים אקלימיים הם תמיד קצרי ימים. בכל זאת, שינויי אקלים יכולים לגרום לשינויים ציביליזציוניים ארוכי ימים – סטרוקטוראליים. שינויים בלתי הפיכים נגרמים במהלך המשברים הזמניים ומשנים לעד כמה מהמאפיינים התרבותיים, האתניים והכלכליים של החברות שנפגעו מן הקטסטרופות, גם אלו שהיו קצרות ימים באופן יחסי.
היסטוריונים מחלקים את העולם ההיסטורי לפי חלוקה אתנית. כל היסטריון עוסק בקבוצה אתנית מסוימת וספציפית. כאשר דנים במאה העשירית והאחת עשרה לספירה, מעורבות בכך תרבויות אתניות רבות. רק כאשר מחברים מכלול של עדויות היסטוריות ממקורות אתניים שונים, מתקבלת תמונה מסוימת. המתודולוגיה כאן היא מתודולוגיה מרחבית. היסטוריונים מסתמכים על שורה של אקסיומות א-פריוריות במחקרם. ראשית, עליהם להחליט מתי האירוע שבו הם עוסקים מתחיל. שנית, עליהם להחליט על פני איזה שטח האירוע שבו הם עוסקים משתרע. כיצד אנחנו מגדירים את המרחב במקרה זה? היכן הגבול? אילו תרבויות אתניות נבחר לכלול, ואילו תרבויות נבחר שלא לכלול?
אירועי אקלים, כמו כל אירוע היסטורי אחר, משתנים בזמן ובמרחב. מכיוון שכך המורכבות האתנית או הגיאוגרפית של האיזור שבו האירוע מתרחש והמורשת של הציביליזציות שחיות שם. הבצורות וגלי הקור של המאות העשירית והאחת עשרה לא היו רצופות. הן "הופרעו" על ידי תקופות ממושכות של אקלים ונוח ויבולים טובים. כמה מן ההפסקות הללו היו ארוכות מכדי שאנשים יכלו לקשור את האחת עם קודמתה.