עולם אותנטי של אדם חילוני עכשווי

הקשר הוא דק, שקוף . המים הם זמן והזמן הוא מים – הוא מפתח והופך לעובדה. מין הדימוי זה הופך למציאות שלכ כולה נמצאת באיזו העלה באוב של תמונת הילדות. כדי לאזן ולחזק את חווית האושר, הוא מביא את הבכי אבל זה בכי אחר מהבכי של היגון. הוא נותן תיאור סיבה – כי חיים מלאנו ככדי היין. זה קשור בשפע רגשי, הבכי אל סינר האם הוא הפורקן אבל גם

ההרגשה שכמות החיים והרגש גדלה ועוברת על גדותיו של האדם. נתייחס לביאליק מכיוון המחשבה של האדם בזיקה לילדותו. פוגל מקבל את גישתו של ביאליק שהילדות נשמרת באדם כאוצר בלום. העצמה הנבואית של הילדות היא הכוח היחיד שנשמר

באדם הבוגר עד סוף ימיו.

השיר השמיני – מטפל בשאלה האם הילדות נמשכת כך אל תוך החיים. הנגיעה שלו בילדות נתפשת כגיחה של זיכרון טוב,

מלא חיונית. בסוף התמונה מצד אחד יש הרבה דברים שהזכירו, יש הרבה דברים שעומדים על מקומם. אני בתמונה הזו אינני,

אני אולי גם באף מקום. הם יעמדו לבדם – בלעדיי. העיקרון שבוא האני הוא נקודת השאיבה של העולם ומקור ההתגלות,     וראוי מאוד. אמו אף מתה – האם אדם לא יודע אם אמו חיה או מתה. מצבו של האדם הנזכר או ההוזה על ילדותו. התודעה היא מקומות של השיר. הוא רואה את אמו הולכת ומזקינה, זה מקום שלא משנה אם האם מתה.. הוא איננו נמצא בעולם בו

תהליכים הם חד כיווניים. האדם בהווה נזכר, נסוג, בתוך תודעתו יש זיכרון עז מאוד, שלם, אבל הזיכרון מזכיר את היעדרו.

אני לא רק לא בתמונה, אלא אולי אינני בכלל.

אחד מהשירים שבאים אחרי השיר ה20- בספר ועוסק בהתרחשות ארוטית מנקודת הראות הנשית דווקא! משורר כותב בשמה של אישה ומדבר מבעד על התרחשות ארוטית )השיר ה.(26- מצד האימפרסיוניזם רואים ברור את משחק הצבעים )לבן, גוף לבן יותר, לבן על לבן מול זה, ליל השיער, תכלת העיניים, אודם הכתלים, שמלה שחורה(.. ברור אחרי התיאור הזה שזה לא העיקר ושהצבעים שייכים לרגשה, תהליך שהשיר הולך ובונה אותו מכיוונה של האישה. הקריאה של האישה היא קריאה לקשר

ולארוס. המילה "בואה-" משמעותה הראשונה היא משמעות מינית. בהמשך מתבהר שאיש לא בא. הסיפור מהפך ליגון, בדידות. החלק הראשון הוא התגברות של רגשה, מה שקורה אחרי זה הוא התגברות של בדידות, במקום אדם בא הערב ובתוכו נשמע הבכי. יש שימוש מועצם של צבע ביחס לפועל )כמו בפתיחה של הספר – הלילה שוכן והוא שחור( ופה – הגוף הערום פולט זוהר כלהבת לבנה – מזהיר דומם – הזוהר הוא פועל; היופי הוא תנועה של להט. תנועה של אנרגיות שבאה מצבע. הצבע פועל כמקור של תנועה ואנרגיה – וזה האקספרסיוניזם – בעל איכות של משיכה, רגש עז. העומקים של השיר והמילים אינם באים מההדהוד הטקסטואלי וההיסטורי של העברי, אלא מתפיסה סימבולית של המילים האלו )גוף צבע ורגש( והיחס המוזיקלי

והמטאפורי בין צבע תכונה מצברוח ועלילה.

נסיים את הדיבור על פוגל – איפה האפלה, ממה היא עשויה. בשיר הראשון ראינו – הלילה כבר שוכן שחור. הזמן הוא על שפת החשיכה הגמורה, הרגשה פאסימית מאוד. בצורה לירית ואישית הוא נותן הרגשה שהזמן הולך להתכסות אפלה. באחד השירים המאוחרים בספר הוא מתאר עליית גג, אבל היא גם מקום בנפש, חלק מהמרחב הפואטי, חלק ממבנה של תודעה. מה

זאת העלייה הזו – יש שומר עיוור שהוא הזמן או הנצח או המוות. זה העולם הבא אבל לא – זה רק המתים שלנו )לא שלי – אני מדבר בשם דור( מקומם אינם בגן עדן או גיהינום, אלא בעלייה, מקום בבית. מתיו הם רבים מכדי להיות קבורים כדרך של אדם ישן, הם תלויים בעלייה כמעט כמו פגרי בהמות, או כמו מתים שאוספים אותם מתוך שדה הריגה. מקומם של המתים

בתודעת ה"אנחנו" של אדם מודרניסט, לא כל אחד לחוד, אלא הם נטולי צלם של יחיד, הם ערומים, מושפלים, לא קבורים. כמו שהם איש על רעהו, לילה על לילה – הם הלילה. ברור שהמתים האלו הולכים וחיים את חיי המתים – הם הולכים ונעשים ארוכים, אבל זה לא תהליך של מתים אלא מצבם של תמונה תודעתית – זה לא נתפס כסיוט, זו תמונה כחלק מזיכרונו של אדם שעבר את מלחהע הראשונה. השומר העיוור הוא התמורה לדמויות המיתולוגיות של המלאך, האל. יש מי ששומר ומצווה מנוחה

אבל אין לו שום תפקיד אחר אלא לשמור. פוגל מעמיד עולם אותנטי של אדם חילוני עכשווי – ניגודו הגמור של משורר

כמו יוסף צבי רימון. מושג השירה העברית כל כך יציב שאפשר לראות בו זרמים שונים.