סופרים ומשוררים

תוכן עניינים

דור ביאליק – שורה של משוררים שכתבו "תחת כנפיו" של ביאליק. בערך משנת 1900 ועד אמצע המאה ה,20- רבים מהם משוררים משפיעים. דור ביאליק הוא תחילתו של תהליך רחב – צמיחתה של קהילה ספרותית בעברית, לא רק של קוראים   אלא של יוצרים שמושפעים מתהליכים שמתרחשים בתוך התרבות העברית. זלמן שניאור, יעקב שטיינברג…הם משוררים שראשית יצירתם היא בעקבות פגישה עם שירת ביאליק. הם פגשו בראשית חייהם הספרותיים את שירי ביאליק וההשפעה הזו נחתמה בהם כדבר המכריע בעולמם הפואטי. בהרבה מובנים הם תלמידים של ביאליק. ההתרחשות הראשונה שבה השירה העברית הפכה ממשוררים לעולם, מרחב שלם. מה שמרתק הוא שההתרחשות הזו קודמת שני דורות לפחות לקומה של מדינת ישראל ומתרחשת במרחב שעדיין איננו מדבר עברית. המעבר מעברית שאינה לשון דיבור ללשון דיבור מתרחשת כאן. המרחב בו השפות האחריות על חיי היומיום אינה עברית. השירה העברית הולכת ויוצרת עולם המתרחש בין אנשים, בתוך הכתיבה באמצעות כתבי עת – הקהילה הספרותית של השירה העברית החדשה. הם כולם יוצרים שעבדו בתחום הפרוזה, הפובליציסטיקה

ובתחום השירה. סופרים ומשוררים.

זלמן שניאור הוא עוף מוזר, גאוני, מפתיע שצמח תחת כנפיו של ביאליק. שיריו המוקדמים נראו לביאליק דבר שמבטיח גדולות. המשפט, השפה, המשקל בשירה שלו מושפעים מאוד מביאליק. עולמו השירי של שניאור רחוק מאוד ממשבר האמונה וחיי

המסורת שאצל ביאליק.

 

"כן נושקים אנחנו" של זלמן שניאור – זו שירה על ארוס, אבל ארוס אחר מזה של טשר וביאליק – זהו ארוס הכרזתי, על  סוג אחר, פרוץ על אהבה פיזית ורצון לדבר עליה בצורה חזקה. החוזק הזה שנדמה שיש התרסה כלפי משהו, היא התחושה הכמוסה שהוא מדבר בעולם היהודי. לדבר על נשיקה ולהמשיך לפתיחתו של שיר השירים – זו הנקודה שבה אנחנו רואים את

הרצון להיכנס לתוך שיח שלא שמע על הדברים האלו באופן הזה. הוא מעמיד את האהבה שיש לו מצד אחד צד ארוטי אבל מצד שני יש בה משהו אחר, עירוני מאוד שאינו שייך לכפרים, לפסטורליות. התשוקה יש בה איזו שתייה של השני, ממד של אלימות שיש בה אפילו רצון להרוג אותו, יש כאן מחיר )משלן בקיץ.( הסיום של השיר הוא התרסה מול העולם היהודי ומול המסורת הרומנטית. איזו ישות זו "אלוהי האהבה?" מהי הנאמנות לאלוהי האהבה שאם את כוחות היצר הזה לא נבטא, לא נשפוך באיזשהו אופן, הדבר הזה יזיק ויגבה מחיר – יש כאן סדר עולם חדש. יכול להיות שעצם הדיבור הזה על ארוס ואהבה

לא יעניין אנשים היום, אבל הכיוון שהיום הוא עכשווי לגמרי. זהו עידן של התרחשות עירונית בין בני אדם מסוג חדש – משקיעים בלבוש, גנדרנים, יש יחסים ארוטיים אינטנסיביים, אין זכר לעולמה של העיירה היהודית, לחינוך היהודי.. גם הרמזים

לעולם הזה נמצאים ברקע, יותר סמויים. יש כאן אדם מסוג אחר – בוטח מאוד, נמצא באמצע העולם האירופי.

של שניאור, "פרגים" – סמל עתיק לשינה, חלום, נטישה של

מקרה קיצוני יותר של עירוניות אירופית ניתן לראות בשיר

עולם השכל והציוויים המוסריים. שניאור מקדיש לסמל של הפרגים שיר עצום ממדים. השיר מתחיל בתמונה אימפרסיוניסטית עצומה של הימצאות בשדה ענק של פרחי פרגים. "הכור" – תנור ענק. התמונה שמצוירת באדום עז מאוד עם מעט צבעים    אחרים – תמונה עזה, כמעט תמונת טירוף. המשורר מעמיד את עצמו בתוך הדבר הזה, בתוך האש הגדולה הזו )לא פחות סימבולי מהדמות של ביאליק מהדמות "בשדה(" אבל פה הוא כבר נמצא במקום אחר לגמרי – תלמידי ביאליק הרגישו שמה שהוא עשה כבר נעשה ואין צורך לחזור על זה. כשאומרים דור ביאליק, לא מתכוונים לחקיינים, אלא סדר היום שלהם הוא הצעד הבא.

הארוס הפרוץ\ הרצון לצעוק את זה בצורה אקספרסיוניסטית היא דבר חדש. הוא לא עסוק בלספר שהוא זר בעולם

היהודי. הנקודה היהודית היא להזכיר את תמונת האש התשוקתית כאילו שזו תמונת השנה הבוער. העניין הוא ליצור תמונה,

תנועה. כשהוא מציג את הדמות הנשית, הוא קודם מראה אותה כגוש אחר של צבע. התמונה שהוא יוצר היא של צבע מול צבע, ועוצמה מול עוצמה – הגבר בצבע האדום והאישה בצבע לבן. האישה צריכה להרים את השמלה כדי לא להישרף מהפרג, אבל

אי אפשר באמת להישרף אלא יקרה משהו אחר לגמרי. המיניות רוצה להביא עולם אחר להתייחסות לאהבה, עולם קיצוני, של ארוס של אנשים שמרשים לעצמם להיות שרויים זה עם זה שעות רבות. זהו סדר יום חילוני מאוד, עכשווי מאוד.

צור קשר - לכל שאלה מוזמן להשאיר פרטים