סוף קיץ על הפרוט

"סוף קיץ על הפרוט" )פרוט – נהר בבסרביה( שיר נוף, רוב שיריו של פיכמן הם תיאוריים. אנחנו נראה מבט אחר על העונה. מדבר על סוף הקיץ, ראשית הסתיו והיחסים בין המושג של הסתיו כמסמן את סוף מחזור החיים של הטבע, ואיך הוא אורג את   הקשר בין הקונקרטי והחד פעמי של תמונת העונה בתוך התמונה הכללית של הסמל הוא מתריע על כך שהנוף שלגביו הוא מקומי הוא לא הנוף של ארץ ישראל. השיר קושר את הנוף כולו אל האדם, אל האדם הצופה והופך לחלק מסמל גדול. היה קיץ וכבר לא, כן ועוד לא… יש היסוס בין יש ואין. השיר מתאר מקומיות, היכרות עם הנוף המקומי. בין התמונות החדות מתרחשות גם תמונות אדירות ממדים בפער עצום של גדלים והן נמצאות בממד אחר לגמרי )התמונה עם האופקים.( האופקים

מדומי לגביעי יאורות – מתי ראינו גביע שמחזיר יאור )נהר גדול,( הגביע כאילו מחזיק את היישות כולה, כל הישות שאנחנו והצופה נמצא בתוכה היא גביע שמחזיק יאור וכל זה אינו אלא דימוי לאופקים אשר שותקים ומשתהים. ההתשהות היא יחס תבניתי, היפתחות מלאת רגש אל העליון. השיר נמצא בספירה רוחנית לחלוטין, אבל הוא כל הזמן נשען על העין, על החוש על העולם כמו שהוא. הסיום של השיר קושר את האדם הצופה, המשורר אל הנוף הזה. היחס הזה הרבה יותר צנוע, קטן. הוא רק צופה והוא הופך כצופה את הדבר הזה לקניין רוחני. הוא תועה – הוא הולך למין טיול, מסתובב, מאבד את דרכו או לא נמצא על דרך בכלל. הוא תלוש )אבל לא במובן הרגע.( בקסם הגדול שנוצר על ידי הזמן לעידן של סמל העייפות, הסתיו, הסוף – פה הוא תועה. מצד אחד יש הרגשה של חלוף, סוף שנה…אבל הדימוי של צניחתם של הימים יום אחר יום הוא כמו אסיף בעגלה כל כך שופעת. הסיום הוא כפול פנים – יש בו שפע והמון עצמה ביחס עם תחושת הזמן יש העיקר בשיר, הוא להיות

בתוך תופעה של זמן, בתוך משך, ייצוג של משך והוא לא ייגמר לעולם, גם אם יפלו שיבולים או יעברו ימים.

אברהם בן יצחק – כינויו של אברהם סונה. שייכותו לדור ביאליק יש לה חידוש, הפרעה. עיקר חינוכו הפואטי בכל מה שקשור

לתרבויות שאינן עבריות היה בעיקר מהסביבה הגרמנית והרבה פחות מהסביבה הרוסית. תפיסתו את הלשון העברית של השירה

חייב הרבה לביאליק. מה שמבדיל את שירתו מאנשי דור ביאליק הוא שכבר בתחילת דרכו, הוא החליט לכתוב בהברה ספרדית,

זו שתהיה בעתיד צורת הדיבור של העברית הארצישראלית. "חורף בהיר" – זה מאוד עקרוני שהמילים מסתיימות בהטעמה,

בצורה הספרדית )במלרע( – על זה בנויה העוצמה האימפרסיוניסטית של השיר. התחושה הפיזית שיוצרת התחושה של הלשון.    מה שקושר ביניהם היא המכה הקשה של סיום המילה. הצליל של השפה הוא דבר מהותי וכאן אנחנו רואים איך השינוי   מההגיהה משמעותית. המשקל כאן לא קבוע, יש כאן רק ריתמוס מקצב והשיר נראה חופשי. השורות הן ספורדיות. השיר מתייחס למקצב שהולך ומשתנה על פי חווית האווירה, ולכן משנה אורך המשפט. האימפרסיוניסם כאן, התחושה במעבר בנוף בין התחושה לאני היא שונה. פה יש גם את הסימבוליזם. השירה שרצתה לגעת ביחסים אחרים בין דברים בעולם, והיא גילתה    שהזיקות שהמשוררים מגלים בין דבר הם מושתתים בין שני אלמנטים – זיקות של משמעות, זיקות של צליל. במקום הזה מגלה המשורר באמצעות הצליל איזו זיקה טמירה בין הדברים בעולם. השיר פה מוביל לזיקה עמוקה בין המשורר לעולם. מה שקורה כאן, הפער בין הפנימי והחיצוני, המוחשי והלא מוחשי הוא זה שמוביל את המשורר לעצום את עיניו, ועצימת העיניים

מובילה לחלק השני של השיר שעצימת העיניים מובילה למשהו שיש קשר תוכי, של זרימה בין האדם והעולם – אימפרסיוניסט טהור לא יאמר את זה. הסימבוליסט טוען שהמשורר הוא איש מסתורי – הוא נוגע במסתורין של העולם ולכן המעקב הוא אחר דבר מיסטי. "בי ליבי יהלום" – זה לב הארץ וזה ליבי שלי. כשהוא אומר בסוף "טהור העולם" – זה לב אחד שפועם. זו טענה שונה, שאופיינית לסימבוליזם. הוא מציג את ראשית הסימבוליזם בעברית. השירה הזו מעמידה דמות משורר שמקבלת מעמד נבואי, אבל לא נבואה קדמונית, אלא נבואה עכשיות של ידיעה טמירה, דרך מגע, צליל… זהו מצב אחר לגמרי, שבו השיר

מעצם טבעו יש בו דתיות.