כניסתו החזקה של האימפרסיוניזם אל השירה העברית.

תוכן עניינים

 

 

יעקב פיכמן – מגיע מעולם פחות רוסי מהמשוררים שלמדנו עד היום. הוא מגיע מאזור שונה מעט והדבר הזה מהותי לגבי

האישיות שלו – הנוף שהקיף אותו באופן פיזי היה דבר עקרוני בשירתו. מה שהפך אותו למין תלמיד של ביאליק קשור לתפיסת    המרחב, הנוף.  "לובן בענן" – ההברה הישראלית מבליטה את המילים עצמן. מילים כמו "מער" = מערה, "יער" = יערה )ישפוך.(  השיר הוא כמו שיריו של שטיינברג – סונט מדויק מאוד, שמכיל תפנית חדה בין החלק הראשון )תיאור( לחלק השני

)קריאה אל דמות נשית.( כותרתו – לובן בענן – השיר מופנה כל כולו לא לענן אלא לתופעת ההתבוננות בענן ולחלק הבהיר יותר שבתוכו. השיר הופך את הענן שהוא חולף, סמל לדבר שאין לו קיום, בתוך האין קיום הזה ההתבוננות היא דבר חולף אל דבר חולף, מתרחש להרף עין בין אדם לתופעה, תנאי תאורה, מעקב אחרי תופעת ראייה ונוף. העניין פה הוא חושי. מה שקורה כאן הוא איזשהו רצון לפרק את הראייה, המראה והמגע ביניהם. המקום בו מתרחש השיר הוא לא באדם ולא בעום אלא במין

 

הרבה

ניזון

הוא

עוסקים בו על המודרניזם –

שאנחנו

הדברים המכריעים במה

– אחד

ביניים. האימפרסיוניזם

נקודת

 

מהאימפרסיוניזם משום שבהתחלה לא הדבר, האובייקט הוא העיקר בו, גם לא הסוביקט, אלא ההתרחשות, איזשהו דבר שקורה ביניהם. האומנות של הספרות והמוזיקה העבירה את ההתרשמות של החוויה בזמן אל החוויה שלה, אומנות שמתרחשת בזמן והזמן של השיר והזמן המתואר הולכים ומוצאים זה את זה למין איזשהו דיאלוג. בשיר של פיכמן הפתיחה שלו שמה אותנו מול העננים כשההתרחשות קשורה במחשבה להתרחשות אחרת של פירות ההולכים ומבשילים. מה שהולך ומבשיל כביכול כמו פרי הוא סערה – הענן הולך וצומח והופך לישות מלאת אנרגיה. הם מלאי מים לקראת הגשם, אבל השיר מתאר את זה כתהליך טוב. היות וצומחת סערה, הולך וצומח חוש, היעדר אור. בתוך הענן השחור יש איזה חלק לבן, מערה של אור. מתפתחת עלילה

שצומחות למראה ענן. זהו צוהר אל הפנים. ברור שהתנועה שיוצרת אסוציאציה סמנטית של עולם המטפורי, הכל יוצא מהמראה.

המשורר הוא עד, לא הגיבור, מציג את התהליך כאילו הוא חשוף בפני כולם. אור "חד כתער" – זה המישור החדש שנפרש.

 

לשירה

אופייני

הוא

לחוש

מחוש

המעבר

בחר.

שפיכמן

כמו

מטאפורה

לוקח

היה

הוא לא

אבל

אורות

תאר

ביאליק

 

האימפרסיוניסטית. ע"י זה מפעילות המילים מישורים רחוקים של תודעה. הצירוף הזה מכונה סינתסטזיה – צירוף שקשור לחושים שונים מאוד. הוא ישפוך את האור שבא מהמצולה אל כחול הסערה – התמונה הזו מיוחדת, חד פעמית. יש כאן הרבה כלים כדי להגדיר את ההבדל בין אור אחד לשני. "הו"..! – זוהי התפנית שנדרשת בסונט. כאן עובר המשורר אל תחום הסמל הגדול – הוא הופך את מה שהוא ראה לאיזו אמת גדולה. הפאתוס בזה גלוי – הוא רוצה לתת איכות של אלוהות לאור בתוך הענן, האור הקונקרטי, ההתגלות המיוחדת של האור – הלובן בענן הוא לובן אלוהים. בתוך חושך הסערה – הדאגות בא אור

פלאי – האור האלוהי. מול לובן האלוהים, הוא עובר לדמות האישה – הנוכחות הנשית בחיי הדובר – היא דומה לאור הבהיר, האלוהי שמביא עוצמה אל תוך השחור הגדול "תבל נסערת." ההקדשה של שיר לאור בתוך ענן, הוא הדבר המהפכני שמחזיק

בתוכו אנרגיה מודרניסטית בלתי רגילה.

 

"צהריים" – מוסיף ממד מעניין שהרגישות האימפרסיוניסטית מוסיפה לתפיסת השיר. המשורר מתייחס לאורך השירה כנתון

אסטרטגי ועל פי זה בונה את השיר. בשיר הזה יש עולם חדש של היחסים של השורות. פיכמן מחולל משהו בסיומי השורות

שהוא לא מסכים שהם ישארו רק סיום למה שקדם אלא יהוו פתיחה למה שיבוא. קוראים לזה "גלישה." כמו בסונט הקודם, גם כאן הסיום מוביל את התמונה לאיזו מסקנה, עלייה להתבוננות רחבה יותר, סמלית. אבל עד הנקודה הזו קורה משהו אחר – רז שמתרחש באמצעות הזריחה; המצב של להיות אלום אור, להיות בתוך האור העז, אז קורה משהו. הדבר הזה הוא מן

התרחשות שיעקרו במבנה השיר. ההמשכיות הזו, ההרגשה שהדבר נמשך בשורה הבאה הוא האופן שבו השיר הזה קורה – תהליך של קריאה. קפיצתה של העין משורה לשורה, לעשות את העולם זה לא דבר פשוט, זה דבר שמסמנים אותו ופוגעים

 

בו. המקום שבו המרחב והזמן של הדבר, מן צהריים מלא דברים, שהם הגדרה חד פעמית חלקלקה – ההגדרות המפתיעות

מתייחסות לצבעים והאובייקטים של הצהריים. התנועה מהאירוע החד פעמי, הקונקרטי והאינטימי בתפיסה של האדם את הנוף, עוברת אל הכללה – השיר רוצה לעבור לעולם הסמלים ומסיימת את השיר במין אקסיומה. הסיום – היחס בין העיר והכפר הוא היחס שבים בגרות וילדות. הכפר הוא העבר. הוא קושר את המודרניזם לעולם הישן. האדם המבוגר הוא בעיר, לא יכול לחזור לחיות בכפר. הגדרות הצבע, הטקסטורה, המרקמים הם מאפיינים מאוד מובהקים של פיכמן, אבל תפיסת האדם, התנועה של מעבר מילדות לבגרות היא של ביאליק, החיים הבוגרים נוצר מרצף של אירועים בילדות. "אשרי" בשיר, הוא אשרי האיש אשר בעודנו ילד…האןשר מתהילים מופנה כאן ללראות צהריים שאין לה שום ייחוד, משהו דמוקרטי לחלוטין. עיקרו של האימפרסיוניזם הוא להפוך את החושי, החולף והאותנטי בהיותו רגיל, לעיקר! מעבר למושגים חדשים של מה חשוב

בתרבות. כשהוא מדבר על שעת הצהריים הוא מנסה ליצור הווה נמשך של הרושם הילדי.

צור קשר - לכל שאלה מוזמן להשאיר פרטים