בביטוי EPOUQUE BELLE – יש איזשהו צד מבזה דק מאוד, והשיר מחזיק את תחושת הזולות המסוימת של העולם הזה –
עולם שמצד אחד יש בו את האומנות של המאה ה29- וה,20- ויש לו אומנות של קישוט, שיש בה איזשהו זיקה עמוקה לפיתוי
מיני והאומנות הזו מחזיקה אותה. המקום הזה הוא מדדה בין המתחים האלו. השיר מסתיים בתחושה של אחרי המשגל כל הנפש עצובה. באיזו נסיגה הוא שם לב שההתרחשות של הפריחה איננה אלא התחלה של יצירת זרעים והמשך של שינה איומה של הסם הזה. השיר נסוג אל תוך המחיר שלו – היופי והחושניות באים עם צל גדול. המניפסט החושני לא יכול לבוא עם המודעות החסידית. אין כבר שכל. מתוך זה הוא שם על שולחנה של השירה העברית החדשה איזשהו עולם חדש שיישאר תמיד פיתוי גדול – הפיתוי של העירוניות המערבית – תל אביב יש בה איזו נביאה של עולמם של הפרגים האלו. לא במקרה שירו המפורסם
ביותר הוא השיר "יד ענוגה" – התרחשות ארוטית של בתי קפה, עולם של חיזורים, של עיר.
צדו האירופי המערבי, האוניברסלי של שניאור מזדהר בשירו המפורסם ביותר "ימי הביניים מתקרבים" – שיר שמדבר על התרחשות שהולכת וכובשת את התודעה לקראת עולמה של המלחמה. האוריינטציה של השיר הזו היא אירופית – רואה בדיבור העברי החדש קול רלוונטי, שווה כוח בסימפוזיון האירופי. מעמיד את האיש כרב ניסיון בתוך ההגות האירופית. מסלול נדודיו
של שניאור לישראל היא חלק מעולמו הרחב ובשיר הזה זה דבר מרשים. הבית הראשון הוא המבוא שנותן בסיס הגותי לתזה המרתקת שהוא פורס בבית הבא על תולדות המערב ותולדות הקדמה. הבסיס הוא עצם האפשרות שימי הביניים הוא דבר שחוזר, הרגשה שהדברים הם מחזוריים. הבית השני מעלה תיאוריה אופיינית למאה ה,19- על מעמדה של הקדמה וההשכלה האירופית מול הכוחות שנתפסו תחת הכותרת של ימי הביניים. בבית השני מישהו יכול לטעון שזה מאמר מפוייט, אבל אין מאמר שיכול להחזיק בכוחם של המטאפורות את המכלול ההגותי שהוא מייצר כאן. יש משהו מרתק בתפיסה שלו את התפקיד
של הקדמה לא כתהליך שבא אחרי הנכשלות וכמשהו שמפתח את העולם הקודם, אלא משהו שמכסה עליו כמכסה של תרבות. זה דבר שצומח על גבו של העולם הקודם. הציביליזציה החומרית היא הדבר שכביכול מחזיק את החומרה. כל הדבר הזה לא היה אלא ביצה של תנין אדיר והתנין הזה הולך ומנפץ את ביצתו. המושג של התרבות נדמה כדבר בדוי, קטן. התנועה הזו לקראת המאה ה20- כשהנקודה היהודית מופיע בסוף כדבר מרתק )אנחנו לא צריכים לדעת בדיוק איפה זה יתחיל משום שאנחנו נהיה גם שם( העם הזה פזור ברחבי העולם. הנקודה הציונית של השיר הזה היא בעצם הלשון העברית שלשונה המיוחד הוא העברית של הציונות, אבל לא שום דבר מעבר לכך. יש כאן אסתטיקה אקספרסיוניסטית חזותית שיש בה הרבה מהמודרניזם
של אירופה, תמונות שמצרפות חיה למכונה, מכונה לעיר והכל דומה לאיזו מפלצת קדמונית.
נדבר גם על יעקוב שטיינברג – בהרבה מובנים הוא קרוב לעולם העירוני, הלא עיירתי ששניאור שם על שולחן הדיון. שטיינברג קולט אותו מתוך עמדה אחרת – הוא הולך לעיר ומציג התרחשות עירונית מתוך עמדה של אדם שאיננו יכול להיות ניזון מהשפע האסתטי והתרבותי של עיר מהצד הנהנתני שהיה לשניאור. יש כאן עמדה אחרת שיש לה בחינה מדוקדקת של מצד האדם המודרני, העירוני שלא ברור מאין הוא בא. אחד הז'אנרים שהוא הצטיין היה בכתיבת סונטים – הסונט היה חלק
מחייב בשירה האירופית המסורתית. זהו סונט מדוקדק ויפה, אסתטי. הדיוק הצורני – הבית המרועב, ההתחרזות הפנימית… היא ערך בפני עצמו. ישנו צירוף מרתק בדרמטיות בין התוכן הקודר של האדם החדש שיושב בעיר לבין הצורה החצרנית שבאה מהעבר – צירוף בין קלסיציזם למודרניזם. הסונטה הראשונה בסריה הראשונה "סונטות" מחזור ראשון- זה שיר עצוב של גבר שהיה עם אישה )אולי זונה ואולי לא( והוא הולך לבית מרזח לכוסית אחרונה. שיר מלא חיים אבל חיים שאין בהם
זכר להתרחשות של מסורת – זה שיר מודרניסטי חילוני. המושגים היהודיים הלקוחים מהמקורות נמצאים כאן כמעט שלא
במקומם "דועכים המאורות" – המאורות של בית המרזח שמסלקים את הלקוחות החוצה. הכל מכוער, שום דבר לא יפה.