טשרניחובסקי

טשרניחובסקי, "ראי אדמה" שיר ארץ ישראלי אחרי שטשר' עלה לישראל. זה שיר אבל שהפך לסמל לאבלות, נכתב לא בהברה אשכנזית. הוא מנסה לכתוב בעברית ישראלית, מה שמודגש זה הקשר של שירתו המאוחרת של טשר' לשירתו המוקדמת ומצד שני את הפיתוח והבגרות שמפעמים בשיר. רואים את רעיון הטבע והזיקה בין אדם לטבע, את הרעיון בדבר כוח, את

הדיבור על ארוס אנושי כפי שמתגלמים בשיר אבל – יוצר קשר בין אבל למקום. הלאומיות בשיר שרויה בזיקה בין האדם   לאדמה. השיר הזה הפך למופת לשירי האבל הישראליים, בה האבל קשור גם ברגשות קשים של סירוב לאבל הזה. הפנייה לאדמה מפורשת עד תום בשיר הזה. הבזבוז הוא שזרענו, אבל במקום זרעים זרענו אנשים. מה שטמנו בך, זה פרחים. את מי

שטמנו, זה בנים. ההקבלה בין בנים לזרעים לצמחים לא מושלמת. להיפך, טשר' רוצה להראות שזו שתילה שלא כדרך הטבע,

אלא זו קבורה. את הנעורים של הבנים המתים הוא מציג באמצעות האריג והשתי. הערב הוא ערב היום. האדמה לא מבינה, לא יודעת. הדיבור אל האדמה חושף את מוגבלותה ואדישותה של האדמה. מה שמרתק בעמדה של טשר' כמשורר טבע זה שהוא אף פעם לא קישט את הטבע או הפך אותו ליותר ענוג. העמדה שלו דווקא בשיר הזה מופיעה בצורה הבוטה ביותר. משהו

בדיבוריות חוזר אל התודעה ומחזיר את התחושה מאיפה נובעת עצמתו של שיר – במקום שבו האמירה נוגעת בגוף, ברגש,

ביצר ורק בסוף בשכל. הדיבור לאדמה תלוש, אבוד, סגור בתוך חיי האדם.

גדולתו של טשר' מוחשית בכל היצירות באחריות רבת פנים כלפי הקדמוניות של השפה ומצד שני לאמת ריאלית, ארצית מאוד אותה דווקא הוא רוצה לתת לה תוקף תרבותי, לתת לה מילים שעד תקופתו לא היו קיימות. בהרבה מובנים השירה הזו היא

לידה בשל כך.

ביאליק יצר תחושה של מרכז בתודעה התרבותית העברית. בעצם יצירתו ונוכחותו הוא יצר מעין ציביליזציה. פרסומו הבלתי

רגיל יצר סביבו סביבה סימבולית. הוא יצר איזו תחושה שהוא מסמל את התהליך של התחייה הציונית בתרבות בעצם נוכחותו. הפך לאחת הדמויות המשפיעות והחשובות במובן המכריע בעיצוב התודעה התרבותית בסדר היום הערכי. השיר של ביאליק "בתשובתי" – בונה חוויה סביב בחור שיצא מביתו מבית הוריו אל העיר וחזר. השובה – גם שיבה הביתה וגם תשובה – חזרה בתשובה. בגרסה האשכנזית ניתן לשמוע את הכעס, הרוגז של השיר. רק בנגינה המקורית נמצא הרגשות העזים הלא סימפטיים

– המצלול במבטא מהוה חלק חשוב במה שהשיר רוצה להעביר – זו הדיבוריות של השיר. השיר הזה יוצר חיכוך עז באמצעות  הצליל סביב החוויה – מעלה חוויה נדירה מאוד, חוויה אנטיפטית, פגישה רעב שיש בה ביקורת, מיאוס, גועל. חלק מהגועל קשור לאדם שקרא את שירת ההשכלה, אבל העיקר זה שהדבר שקשור לגועל שמציג בצורה כזו את הזקן והזקנה מופיע לא בפשטות אלא בתחושה יותר רצינית שהקשר עם העולם הזה לא ניתן לניתק – אחרי שהוא פוגש אותם, הוא אומר "אבוא אחי       בחברתכם".. – הצליל של הסיום מופיע כהפתעה, אף אחד לא מעלה על דעתו שהוא יצטרף אליהם. המילה החזקה היא "נבאשה" – צליל של ריח רע. הוא מעמיד את הדמויות – הלמדן הזקן לומד והסבתא סורגת – לכאורה אידיליה תרבותית, אבל

הזקן מוצג כצל, לא כאדם. הצירוף נד ונע מזכיר את קללת קין. את הסבתא הוא מראה באור של אישה שאיבדה את תבונתה.

האורגה סורגה" הוא דבר אוטומטי, אין בו שום רגש. אחר כך הוא יוצר הקבלה בין החתול והעכביש לזקנה – קורי ארג

העכביש את הזקנה הוא מקביל לעכביש. משהו בהעמדה הזו הרבה יותר ממכוער, יש בו ביטוי של כעס נורא, רגשות מרובים,

סוגים שונים של מיאוס – פיזי, אסתטי, איש לא שם לב לבואו. הדבר כאילו נמצא על רצף אינסופי ואינו מוצג כתמונה אידילית. בבית האחרון יש נקודת מגע אופיינית לפואטיקה של ביאליק – נקודת הסיום עשויה הפתעה גדולה. נוצר מצב חדש שהשיר

מסתיים במצב טעון ולא נפתר – אנחנו נמצאים בתוך קונפליקט. ההכרעה לחזור היא לא שיבה מתוך השלמה ותחושת שייכות, אלא הודאה בתבוסה. מצד שני זו הרגשה שאין מוצא. השיר לא מבטא רעיון אידאלי בדבר תיקון של עם. החידוש הוא היכולת לבטא רגש ומצב נפשי סבוך אופייני לבני הדור בנאמנות, ומתוך ביטחון ורצון לתת לרגש המכוער נוכחות תרבותית וליצור את החיץ בין הדורות של המסורת והדור החדש הרוצה לחולל מהפכה כדור טראומתי – לא כפתרון, אלא כבעיה. החשיבות של ביאליק בישר הזה היא בהיותו נוגע בממד טראומטי – השירה הזו היה חשוב לה לא פחות לשרטט פתרון, אלא ליצור הרבה    לפני כן אדם שמסוגל להביע את עצמו בעומק פסיכולוגי ובנאמנות למכלול של רגשות שנוגעים בהתרחשות הפסיכולוגית טעונה. הבעיה היא של אדם מתבגר, והפתרון שהוא מציע הוא סבוך, הקשר הוא סבוך, זה לא קשר של ניתוק, במקום הזה ההרגשה היא שהקשר מכיל דברים קשים. השיר הוא כניסה לדבר הזה. הוא הולך אחורה ולא קדימה ויש בזה מתח. ביאליק כבר מציע דבר מאוד רלוונטי לדור הזה לא רק כי הוא משרטט אידיאלים אלא הוא מבטא את הדור, הוא יוצר מדיום שמקבלת פתחון פה, הוא נותן מילים למישורי נפש שהיה קשה לתת להם פעם. לא בצורה של מרד, אלא בצורה של שיבה, כניעה. בשיר

יש איזו תבוסה, הליכה אחורה, להיות רופס, מצחין.