"העיניים הרעבות"

תוכן עניינים

שיר אחר שעוסק באהבה, בבעיה גדולה סביב האהבה. הדבר מאומת עם השיר של טשר' "את כה ריחנייה." כאם עומד נער צעיר מול אישה שנראית לו גדולה מדי בשביל שהוא יתמודד עם עצמותיה. זה שיר שכנראה הקפידו לא להבין אותו ולקרוא אותו בהשוואה לטשר.' ביאליק הקפיד לא לפרסם את השיר הזה בכתב העת שבו פרסם את רוב שיריו, אלא דחה אותו לכתב עת שולי יותר שבו נדמה היה שאולי התודעה המפקחת לא תבחין בשיר הזה, אבל הוא בכל זאת רצה לפרסם אותו. השיר "העיניים הרעבות" – זה שיר קשה מאוד, בראשיתו שני בתים שהם משפט אחד ארוך – הוא פונה אל אישה ואומר לה דברים

איומים שמציגים לא אותה כדבר איום אלא את הדובר כדבר בלתי מספיק. הוא מתאר את הדימוי של ישה בשלה בעיניו הקטן.

הוא מגולל חוויה של מגע מיני ראשון בבית השלישי )אבדן תום הנעורים( שלגביו לא הייתה חוויה מרנינה. כעסו על ביאליק שהוא לא היה מאושר לגמרי אחרי הדבר הזה אלא רק לרגע קטן. צריךל לתת לא מעט ערך ליושר התרבותי והחחברתי ששיר כזה מגולל שמספר לנער צעיר שדימויו הגברי לא מתאים לדימוי הרווח – האם באמת גורלו האותנטי של כל נער במגע מיני הוא עולם של הרמוניה וקבלה ושינוי שכל כולו שמחה? אחוז ניכר מהמין האנושי יכול להבין את התחושה שהחוויות האלו היו מבהילות יותר ממשמחות. השיר בנוי מצורה מורכבת – המונולוג לאישה שלא נאמר בחיים )היא לא יודעת מה שהוא אומר עליה( מה שהוא אומר לה באמת הוא כמה שהיא יפה. המילה גווייה איננה אומרת את מה שהיא אומרת כיום, אלא המשמעות של זה היא גוף )לא מתחום המתים.( העיקר הוא הרגשה שהאישה הזו היא גדולה מדי, הרגשה שהוא יטבע בה, שהשפע שנותן לו כמות כזו של מזון הוא כמעט נחנק. בבית השלישי הוא חוזר אחורה בסיפור לרגע שבו התרחש המגע. בתוך המשפט הפשוט איתו הוא פותח את הבית, הוא מדייק ומסביר את המצב הנפשי הזה – הייתי אגם זך, לא הייתה סערה, את הסערה, הרפש בא מתוכי. הנעורים הם מצב של זכות לכאורה, היצר ועוצמותיו הבלתי מובנות שקוע, לא פועל. הכניסה של האישה, היא בבחינת רוח, סערה, הרגע של כניסת המיניות כאקט ממשי מעלה דברים דחויים ומודחקים שאף פעם לא באו לידי ביטוי. הסחף שלהם יוצרת תחושה של דליחות, זוהמה בו – לא בה! יש יושר גדול לא רק בזה שהוא מודה לגביו, הוא מדייק ואומר באופן מטאפורי איך זה פועל. בבית האחרון יש עצמת ניסוח – רגע אחד מאושר, מעטים מאז ועד היום ניסחו את הריכוז החושני של חווית האורגזמה בחריפות כזו כמו שביאליק מנסח. הוא עושה את זה על ידי אוקסימורון מורכב )מכאוב העונג הערב( הוא גם מנסח

ובחריפות ובעצמה את הדבר המכונה עונג – רגע קטן מאושר, יש אינסוף של אושר ברגע הקטן, אבל הרגע הוא גם של חורבן.

כפל הפנים, הדבר שמופיע עם המחיר שלו, שהורס משהו כשהוא נקנה, שאינו מכריע בין הדרך הטובה והרעה והקרבה הגדולה

אל החוויה שיש בה מן הטרגיות שיש בה אי הפיכות )התבגרות שלא ניתנת לעצירה.(כפל הפנים הזה פונה שוב אחורנית, ביאליק בוחר שוב בטרמינולוגיה של משהו בנאלי, ישן. זרקתי את הדברים האלה אבל הם ישנים, יש בהם משהו תמים. הוא מעבד במפגש עם המיניות את הכלים הרומנטיים הרגילים. חשיבותו ההיסטורית של שיר כזה גדולה הרבה יותר ממה שנראית ממבט ראשון – החוויות הארוטיות של האדם לא שייכות רק לסיפור הרומנטי האסתטי של התרבות, אלא גם לאנשים, ליוצאי הדופן, לבלתי מתאימים. הקשר של השירה הציונית לא רק לאידאליים של העם אלא להיפוך של היחיד היוצא דופן הלא מתאים

חשובים לא פחות. השירים הם על אנשים רגילים, קצת יוצאי דופן, נורמליים במובן שהם מקריים.

צור קשר - לכל שאלה מוזמן להשאיר פרטים