הסימבוליזם בשירים

באופן אחר מהאופן שביאליק מחולל את התרחשות החוויה, פוגל יוצר את החוויה כתמונות שאינן קשורות זו לזהו – העגלה, הסוסה, הזמן והסוסים. אין נקודה בסוף השיר. הדקות של הקול, התנועה של הסוסים, החריקה והזמר הופכים

– השיר הזה מצביע על תפקידו של הספר. קולו של האני המשורר הוא אחר – זמר חרישי –

לאלמנטים שעומדים זה מול זה

זה הקול אשר נשלח אל לילה אדיר שכולו שחור. מי מקשיב לי באמת – סוסים )לא ברור שהאדם מקשיב.(אחרי האימפרסיוניזם

והסימבוליזם שאנחנו מרגישים היטב בשיר הזה )הצליל והצבע של השיר מדגישים את האימפרסיוניזם( יש פה "איזם" נוסף – אקספרסיוניזם – שם את האקספרסיה במרכזה – האקספרסיוניזם העיקרי נכנס אל תוך עולמה של השירה בעקבות מלחמת העולם הראשונה – טבעה את התו העמוק של סוף העולם הישן – עולם שלם של משטרים ואמונות שקשורות למשטרים לא קיימים יותר. איננו מבנה של היררכיה מעמדית יותר. המלכות נותנת את הגושפנקא למה זה "יפה" – מלחה"ע הראשונה    מסלקת את העולם הזה. הרעיון של הסוציאליזם תפס תאוצה. הסוציאליזם והקומוניזם הם חלק של עולם שלם של תפישה חדשה של אדם. זה לא אותו עולם של דור ביאליק. האדם המודרניסטי איננו מדבר מתוך עולם דתי, השירה היא תוצאה של דיבור מסוג אחר. האינטימיות של השיר לא קשור רק לאיזו אישיות פרטית אלא אווירה כוללת שטוענת שהאדם משולל זיקה לעולם כזה, ומסרב לקבל עליו את ההיררכיה הקשורה להיררכיה הישנה. גם השיר הישן שבנוי במשקל מדוד שנחרז בחרוזים     מפוארים – כל מושג הקלאסיציזם לא יכול להילקח ברצינות על ידי אדם כמו פוגל. יש סדר יום שאומר שאי אפשר עם הז'אנרים שנוצרו בחצרות נסיכים. מה שבונה סונט יפה מצריך לחשוב שגם ארמון הוא יפה, ויופיו של שירו של פוגל איננו ארמון, ויש בסופו פסיק, והאדם לא רואים אותו, הוא בחושך, ראשיתו של אדם תלוש, ומי שבאמת יקשיב לו הוא סוס וזהו

הנמען שלו. השיר בעצמו אוהב את זה שאנחנו כקוראים מקשיבים למה שסוס שמע באמת.

עוד  שירים מתוך הספר של פוגל כדי להדגיש את ממדי החידוש  שלו. השיר הבא הוא השלישי "על  שפת הכרך אשבה" – הבית הראשון והאחרון חוזרים על עצמן, אבל יש בית אחד שהוא התחלה של משפט שאיננו נגמר – "פעם היה לי כפר." על

שפת הכרך – כרך כאילו ים שאני יושב על שפתו. אינני שייך אבל יש לי מקום. מיד אחכ יש חזרה על הסיומת – אפיפורה.

החזרות של פוגל העשויות הדים – משפט ואז בית שלם הוא הד של קודמו. השיר הזה עשוי הדים פנימיים – פעם היה לי אב, ואז פעם היה לי כפר; פעם היה לי אב, אבא נוגה. עם ההגדרה אבא נוגה שותק. יש תוספת של המצברוח, תנועה של הרגש שבאה עם כל מילה – המילה מצברוח היא מילה חשובה בדיבור על שירה MOODE) באנגלית( בכל שפה היא באה עם עולם אסוציאציות מסוימת )מודוס מיוונית – אופן של סגנון.( באיזה מצב הרוח שלך, מה קורה איתה – השירה של הדור הזה לא   רוצה לעסוק רק בעולם, בחוויה אלא בעיצוב של מצב רוח )מאז ביאליק ובעיקר אצל פוגל( – הוא נמצא קרוב לגוף, קרוב להזיז. המילים בשיר שלוחות אל תוך חלל. בשיר לא ברור אם אנחנו במצב של לשבת על שפת הכרך או במצב שבו האב עוד

היה חי. היה  טוב אבל הכהות נשארת. לא ברור איפה זה על שפת הכרך, זה המקום בו הישיבה והעייפות אוחזים את הכל.

הציור הזה הוא על גבול ההפשטה – מה שנשאר מבני אדם הוא רק כמה מילים. זה המקום בו האימפרסיוניזם נוגע במישורי ציור שנוגעים בעולם שעושה כתמים גדולים בלי לדייק בשאלה מה מצוייר שם – יש צבע והצבע בא מהנפש – זה אקספרסיה

– מנביעה, יוצרת תנועה מתוך הנפש אל החוץ, אל היצירה.

בניגוד לכבדות של השיר השני, השיר הרביעי מביא מרקם אחר לגמרי וכך צריך לטפל במחשבה של השירים של פוגל – הם מרקמים והגיוון בהם הוא של מרקמים "גדולים כברכות ושקופים" – השיר הזה נפתח בצבע אחר והשפעה אחרת שיש בזה כוח מרומם מאוד מוחשי. השיר הזה מסתיים באושר וכל כולו עסוק בחוויה של אושר עצום אבל הוא לא מטפל בה בכלים של אושר. שוב על ידי טיפול בחומרים ומרקמים ובסמל הגדול של היין, כד היין. יש צירוף בין מטאפורה לדימוי "גדולים כבריכות

ושקופים היו הימים" – ימים כזמן וגם כים ברבים. האיכות של היום שכאגם אדיר של מים מקבלת סיבה – כי היינו ילדים.

פוגל בונה את ההשפעה באמצעות החומר והתגלמותו של החומר. יש פחות מחרוזים בשירים אבל זה בכל זאת קושר את הכל.