היום הוא שיר נפרד

ביאליק יוצר מערכת של הולכה מהסבל של האם אל הלחם, המזון שהיא נותנת לילדיה, ואיך הוא מכיל בתוכו את תמצית הסבל, ותמצית הסבל הזה נותן איכות של חזון אלוהי. האב איננו מספיק, הוא פגום, הבשורה שבאה ממנו היא לחם עוני. הדבר שבא מהאם הוא עשיר יותר ואלוהי יותר, משביע יותר בהרבה מובנים. "תבוא בעצמיי" – לא בה רק מיחזקאל אלא מהזיכרון הילדי שמביא איתו כאב עצום, אבל זה בכל זאת גם מזון. באופן מקורי ביאליק מצרף את האני הפרטי לאני הכללי. הנוכחות

שכותבת את הדבר הזה שחלקו העמוק ביותר בה מהסובייקט והוא קושר באמצעות הלשון ויוצא מהאני האישי לאני הכללי. ב"שירתי" ביאליק פותח פתח לתחום האפלה בתודעתו – צער, עוני, רעב, הרגשה של ריק, דלות, דיכאון שעומד בבסיס העולם וקשור באב ובחולשתו לפרנס פרנסה מספיקה – הדבר ששם ביסוד השירה, הדבר שקושר את האדם עם המסורת ועם גילום האל. לשיר הזה יש בן זוג שהיה במקור מחובר אליו. השיר היה עשוי במקורו 3 שאלות – על השיר, על האנחה והיה עוד חלק

שלישי, והיום הוא שיר נפרד.

השיר נקרא  "זוהר" וצריך לקרוא אותם יחד מכיוון שהוא מביא צד אחד לאותה ילדות, זה הצד של צפרירי, של אור בוהק ושמחה אדירה. הכוח העצום של השיר קשור באופן דינאמי לשיר שירתי עם הקול המקונן בשיר שירתי. הוא עשוי מערכת של פתיחות שמכניסות אותנו לתוך החוויה הגדולה )פואויקה של חוויה – חוויה שדומה לחוויה צפרירית והוא נותן להם נוכחות

יותר מדויקת.( יש להם כנפיים קטנות, פרצופים, הם יצורים שקופים. השאלה מה הם בדיוק גררה דיון גדול – האם הם אלוהיים   יותר, אנושיים יותר, ממה עשויים בדיוק. מה שמרתק הוא שצומחת מולם עלילה. השיר נפתח בפתיחה )ראוי לראות בפני עצמו( והיא נמצאת כאילו במצב עוברי. ההעמדה של האני בתוך המושגים המוזרים – עצם ילדותי – מתי זה? הגדרתה לא בזמן אלא במהות, מצב מרוכז, מהותי. "הוצגתי-" לא נולדתי או משהו דומה- הוצדתי על ידי כוח שלא ברור מהו, זה משהו שקורה בלעדי ההורים גם. זה החלק הראשון שהוא מראה את הרקע האפל של האור העצום הזה. ברור שהוא עומד בצד, אבל יש כאן הצהרה רוחנית חזקה מאוד עם דחף דתי עז "מגופו של עולם אל אורו ערגתי" – מהגוף אל האור )לא אל הרוח,( גופו של עולם, מושג העולם )אחד משמותיו של האל.( ערגתי לאור – הקשר בין הצלילים הוא הקשר בין המשמעויות )מיליםן שדומות בצליליהן שואפות זו אל זו במשמעותן.( הילדות הזו נשמרת בתוך האני – נגלו לי חברי,…, ואחתום בלבבי|… – הלב הופך למקום בו הוא שומר – הלב במובנו החדש, לא מחסן האהבות של הרומנטיקה, אלא כל היישות והאני אצורים בו. הצפרירים קוראים לו והוא יוצא איתם כאילו שקראו לו חברים בני אדם. הם משתוללים בשדה, בין חיות…ההתרחשות היא מן בדיחה גדולה. ביאליק מופיע ככותב סימפוני של מילים צליליות. נקודת הסיום של אחד הבתים מסתיימת ב"אמוגה" – מרוב התלהבות האדם נמוג, הופך לריק, מזכיר חוויות מיסטיות. זו חוויה של אנשים רגילים. הם עוברים ממקום למקום בפרקים ואז מגיעים      לבריכה )חוזר לזה בשיר נוסף שנקרא "בריכה(" – זה המקום של השקט של השיר, אחרי הרעש הגדול. פתאום הכל משתתק.מתחיל לעבור אל קול שהוא כמעט לא קול, מבוא לרגע שהיא התגלות של אותם צפרירים בדרך אחרת. המים יוצרים

את הממד הכפול של הראי – התודעה שצומחת עם הראי, העולם ההפוך הזה שיש בו שמיים חדשים שאותם מגלה האדם.

בהרבה מובנים מתגלה גם האני בדרך חדשה לגמרי. בלשב אחר יש דייג והרגע המכשף הזה הוא הרגע שבו עולים הצפרירים מולו. הם אומרים את דברי האור העליון – זו התגלות של זוהר וזהו הזוהר של ספר הזוהר )פרופ' ליבס – זהו תרגומה של המילה ארוס היוונית, המשיכה, הקרינה המושכת של האהבה, המיניות היא הזוהר( הזוהר מדבר ויש לו מן שיר פלאי ומוזר שביאליק כותב ומלחין בצליל אחר. הבית כתוב בריתמוס אחר, יש לזה צליל של כמו פעמון, מזכיר פיתוי אלוהי – מפתים אותו

לבוא אל התהום ואל העוצמה האלוהית של הטבע. החשבון שביאליק עושה לא ר' עם מושג הטבע, אלא בחיבור של יצר, ארוס, ילדות אלוהית. מצרף המון שדות בבת אחת ולכולם יש נוכחות של שיר. קורה משהו גורלי מאוד, וכמו בשיר "בערוב היום" הוא לא הולך איתם אל התהום. אם הוא היה הולך איתם, הוא היה הולך את התהום, לתוך המים. אחרי שהוא לא הולך

איתם, הם נפרדים והולכים "ואינמו" הוא שריד למודוס העברי הנשגב ביותר שנמצא במקרא של שירת הים – צורות דמוניות    ביותר בעברית )סיומת "מו(" ביאליק מעלה באמצעות המילה את הסגנון האלוהי של השירה העברית, אבל המהותי הוא שהסיפור ממשיך להיות סיפור ילדותי "לבוקר" – הם ייפגשו שוב, אבל בתוך הדבר הזה תהיה גם פרידה. סיומו של השיר מצטרף אל פתיחתו.