הטבע – העיון עקרוני בהגות הציונית

הטבע – העיון עקרוני בהגות הציונית – זה לא דבר מאליו בתוך המסורת היהודית ובעולמו של המערב, באותה משמעות של מקום בעל ערך, מקום שצריך לשוב הופך רעיון עיקרי וחשוב בעולמו של הרנסנס ורק אז הפך הטבע למקום נכסף ויפה. זה הופך להיות טבע של הרומנטיקה האירופית. אותם חלקים באדם שנראו להם נשגבים וחשובים יותר היו אותם חלקים לא

רציונאליים בתוך ההוויה האנושית ונמצאים מתחת לשכל. החשיבות של הרעיון ככוח שגם שינה עולמות היא במאה ה.19- הציונות ספגה את הרעיון הזה, והמושג הזה של הטבע, הטבע כמחזה של עוצמה, כדינמיקה והתחרשות שניתן ללמוד ממנה דבר אנושי, יחסו של האדם אל הטבע הוא יחס של מי שבא להתרפא מהציביליזציה המוגזמת. בשיר האדם נותן לעצמו עודף

תשומת לב ומזה הוא מתרפא.

אחד השירים הפרוגרמתיים החשובים ביותר הוא שירו של טשרניחובסקי, "לנוכח פסל אפולו" – נראה כאן את הקשר המושלם הראשון בין רעיונות לבים תנועות נפשיות שהשיר בונה בצורה מרשימה. השיר הוא מונולוג. מה שמפתיע בשיר הזה    הוא שהאפולו הזה הופך לבן דמותו החדש של האל היהודי – טשר' עושה כאן תנועה אל יוון אבל התנועה היא בעצם אל היהדות הקדומה כפי שרוצה לבנות אותה בתודעתו של האיש הציוני החדש. קשה לתאר היום איזה מחץ חתרני, מרדני מופץ משיר כזה כלפי האוזן היהודית, גם זו שמחפשת נתיבות חדשות. לעמוד מול אל יווני ולכרוע מולו גם אם בסוף מתברר שמדובר

באל העברי, זהו מעשה שצורתו היא עבודה זרה. טשר' רצה ליצור מצב של זעזוע תיאולוגי. אנחנו חשים כאן שהמשוררים

רצו לדבר על דבר שמסובב את תנועת ההיסטוריה התרבותית, להזיז מערכת אמונות מושרשת ביותר. טשר' רוצה לעשות רה- הביליטציה יהודית לאויב הגדול של המערב, ולטעון יותר מזה, שהיהדות במקורה היא הדבר הזה, שיש בשורש ההתרחשות

ההיסטורית נקודה משותפת של מקור אחד עם הדבר שהתפצל אח"כ, עם המסורת היוונית, הערצת העוצמה והיופי שבתוכו. הקשר בין אלוהות ליצר. הוא מתייחס לאקט של הנחת התפילין למאסר של הגוף לעיקרון של המאסר הדתי, הכבילה. אנחנו

רואים כאן מחדש איך הרעיון של הטבע בתוך האדם כגוף, כיצר שקשור באומנות בגבורה צריך להיות מוקנה מחדש לאלוהים.

טשר' מעמיד את עצמו מול האל היווני כיהודי. הוא מספר לאל היווני על הריב בין היווני ליהודי. הוא רוצה להעמיד את המשורר כמי שקושר את הקשר התרבותי החדש. התפקיד המסוכן שמשורר לוקח על עצמו, הממדים העצמיים של הדובר דומה לנביא מקראי, עומד מעבר לאדם רגיל. מחשיב את עצמו לגילומו של היהודי, עומד מעבר להיסטוריה ורוצה לעשות משהו שקשור לפרשה היסטורית עמוקה. באופן גלוי טשר' אומר שהוא חוזר אל פרשת כיבוש כנען, רוצה לחזור אל הוויה אלוהית דתית שבה לאל יש כוח והוא מתערב בעולם. המשורר איננו רק שותף בתנועות היסטוריות, אלא שהשיר רוצה לגעת בתשתית   הדתית של התרבות היהודית. השירה החדשה לא רואה רק כמתרחשת רק בתרבות היהודית, היא רוצה לעסוק במצבה של התרבות היהודית כתרבות דתית. הם ראו את השירה כחלק מהתרחשות פוליטית. השיר הזה הוא מעין חרטום של כלי שיט שרוצה לחתור אל המציאות ולחולל בה התרחשות. השיר הזה הוא כמעט נאום. הדרמה היא ה"עכשיו" מול המסורת. השיר

הזה  רוצה להישמע, הוא סוחף, נכנס לתוך ממד של חוויה.

השיר הבא, עוסק בתחומים שהם מעבר לפרהסיה, חוויות ארוטיות, של אהבה. כמו הטבע זה רעיון שהעולם היהודי המסורתי    איננו ניגש  אליו באופן רגיל. טשרניחובסקי יוצר מהפכה בתחום הזה. אחד משירי ה"ארוס" )הארוטיים(  שלו, "את כה ריחניה." השיר מביא את דרכו של טשר' – שיר שלם מוקדש לריח. הוא בונה ריח של אישה שבאה מהשדות שהריח הזה

מזקק בתוכו נופים שלמים, נמצאים בתוכו שדות שיפון. לא זו בלבד שהנופים נמצאים בתוך הריח, אלא הטבע כולו נמצא בתוך

התרחשות אנושית שהיא לא אצל בני אדם. מתוך הריח שלה הוא מספר על איך נולדה האישה הזו. הכל מתרחש בתוך "מעשבים וטלאים" ההתרחשות שבשיר ספוגה מצב רוחני. הצליל של השיר מצטרף לעולם המילים שלו שרוצה לכוון את התודעה אל עולם אסוציאציות מסוים שעסוק בלחוש ולא בלדעת. המעבר מרעיון לרגש הוא קיצוני מאוד. הוא לוקח את העברית למקומות שהיהדות לא נגעה בהן כמעט מעולם. כל הנוף נמצא בתוך הריח. הדבר הזה הוא חדשני – להיכנס באופן כל כך מופלג למצב של החוש שמבעד לריח יש קול. הרבה מהדברים שנאמרים מעולם לא נאמרו כי לא היו להם מילים. לחלק מהיסודות בתוך העולם של האדם החדש שרוצה להתבטא, לא היו מילים. יש צמחים בשיר שלא ידעו מה הם. אחד התפקידים של השיר הוא לחולל תהליך לשוני חדש, הלשון צריכה להתעשר במילים האלו כי היא לא הייתה שפה של דיבור. לאט לאט העברית מוצאת

כוחות בעזרת השירה כדי להתמודד עם הריבוי העצום של חוויה אנושית אחת.