"ההיית או חלמתי חלום"

היא מוסיפה לשירה העברית של הדור ממד נוסף שאופייני לה ושייך לגורלה הטרגי – ממד מרטירי של משורר חולה שחפת –   ירושה של סמל אירופי מאוד נודע – מחלה כמטאפורה בה היא מראה עד כמה המחלה הייתה שייכת לעמדה רוחנית, כאילו ייסורי המחלה הזו לא הובנו רק מהצד הפיזי, אלא הובנו כדבר ששייך לאנשים רגישים במיוחד שנמצאים מחוץ למעגל של הבריאות הבורגנית ומביאים מהמקום המנוכר, ידע או מבט ורגישות יתרה לדקות הרגש והמחשבה. הייתה סביב המשור החולה הילה של קדוש מעונה. כאן אנחנו מקבלים את המחלה שהיא בעצמה מיתוס, ורחל יודעת שהיא בעצמה מיתוס והיא כותבת בקובץ שיריה "מנגד" היא בונה את עמדתה כמשוררת טרגית בשיר שפותח את הקובץ ונקרא "ספר שירי" – זהו שיר על כאב

שהפך לדבר שהוא נחלת הכלל )יד כל במנוחה תמשש( אלא ההשיג העצום במחיר של המחלה, היא מנגידה את הזוועה שבסבל

הזה )צריחות, נואשת, מצוקה(.. לספר שירי הלב. מה שכואב הופך למחרוזת שירים מלבבת – זוהי שירה סימבוליסטית )כואבת

למלבבת; אובדן ללבן( – מתוך האובדן יוצא האור, מתוך הסבל של המחלה יוצאת השירה ומתוך השחפת יוצאים החיים האלה.  החזיונות אינם ניתנים לגילוי לאדם אבל כן ניתנים לגילוי לעולם – מה  שלא יכול לצאת בזכות הסוד, יכול לצאת בזכות הייסורים. הראייה הזו של עצמה התקבלה על כל סביבתה – גם היא וגם לאה גולדברג זכו ליחס אחר, הן גם הן אבל גם קדושה

של השירה. הקבר שלה הוא אתר של עלייה לרגל, כמו קברי קדושים. בתוך העולם של השירה הציונית כפי שמתרחשת בעמק, נוטפת ממד דתי ולכן המנסחת של המקום הזה היא הקדושה של המקום. השיר "ואולי לא היו הדברים מעולם" יוצר ממד אחר סביב הכינרת, המקום והמראה שלה. יפה לראות את התיאור הזה מול התיאור החושני של אסתר רב. ההלחנה המפורסמת של השיר הזה )של יהודה שרת( גורמת לנו לראות את השיר הזה רק מבעד למנגינה, אבל המנגינה הזו מטעה כי היא קוראת את השיר אחרת מאשר הוא כתוב בו. היא יוצרת הרגשה שכשמגיעים אל המילים של כינרת שלי מגיעים אל חוף מקווה כאילו

שהכול מתגשם למרות המשפט – "ההיית או חלמתי חלום" – השיר כולו נשען על השאלה הזו – אולי מעולם, מעולם לא-   אולי הדבר הזה לא היה. המבנה הרטורי הזה לא בא לבטל את מה שהיה, אלא להעצים אותו כך שהוא מקבל ממד שהוא לא יאומן מרוב הוד, שגב וודאות שמה שמתרחש בו הוא מעבר לתחום האפשר – זו הגאולה. מעולם לא עשיתי משום שאם כן

עשיתי את זה, זה דבר שההתרחשות שלו היא גאולה – פירושו שהדבר הזה התרחשות אלוהית והיא במהותה לא מתקיימת. "ההיית או חלמתי חלום" – היא לוקחת מיצירה של פושקין, אבל הכוח שהיא משיגה כאן הוא אחר בזכות הריתמוס של השיר על גבול הדיבור. הרטוריקה של המשפט – דחיית התשובה של על מה הוא מדבר היא עיקר כוחו ולכן היא דוחה את ההתגלות הגדולה ביותר בתוך המראות האלוהיים של הכינרת, והמילה כינרת הופכת על ידי השיר לסמל הקדוש מכל הסמלים שהמרחב הארצישראלי יכול לשאת. מתוך השוואה לאסתר אפשר לומר שהשירה הזו איננה מקומית – היא הופכת את המקום לכל כך רב הוד וקדוש שהוא בעצם לא מקום. השאלה אם הוא היה או לא היה היא חלק ממהותו. הספק בדבר היותו של המקום משום

היותו נפלא ונושא ממד של גאולה היא חלק מהותי בתפיסת המקום הזה בשירתה של רחל. מתחת לפני השטח יש כפל פנים – שמחה מול עוני, וודאות בדבר העוני. המשוררת הנשית מול המשורר הגברי היא נותנת את אותו ממד בו הספק נמצא מתחת

לתמונה  שמצד אחד בונה את התמונה כסמל אבל מצד שני מערער את התמונה כסמל.

השיר "מנגד" – אי אפשר להבין את הטקסט בלי סיפור מות משה – עמידת משה על הר נבו לקראת מותו כשהארץ המובטחת

מעבר לנהר. רחל מתייחסת כאן לחייה העומדים קרובים מאוד לסופם )נכתב שנה לפני מותה( והחוף השני של חייה, של קיומה,  הוא השמך חייה. השיר הזה הוא גם שיר על אהבה שאיננה מתיישנת שהצד השני הוא אפשרות הקיום, החיבור. היא יוצרת כאן ממד אחר – השיר מוצג כמצב אוניברסלי ובתוך ההקשר הציוני, להעמיד את המצב האוניברסלי כמצבו של משה על הר נבו הוא מעניין מאוד ויש בו טעם עז של אמת – כאן היא איננה יוצרת כפל של דברים, אלא מעמידה את הכפל במרכז השיר

– נחל האחד שעניינו הוא להפריד. מקום המים הוא לא מקום שעוברים מבעד לו, אלא הוא הדבר העקרוני שנשאר כאן. האופן שבו היא בנתה את הסמל, העצמה של השימוש במקום המקראי ומצד שני חופש הפעולה שהיא נותנת לעצמה כשהיא משתמשת בזה – בכל ציפייה יש עצב נבו, אבל בהטיה השנייה – איש ונבו לו – מצב הנבו גם בזיקה לא"י הוא מצב פנימי מתמיד והגאולה איננה באה – צד פסימי שנוסף לחייה הוא מה שהופך לסמל המכריע שלה. זה מזכיר את עמדתו של ביאליק – הוא משתיק את המחלה, הכאב שלו. איש ונבו לו הפך לפתגם מפורסם – אחד הדברים המרכזים האלטרנטיביים המכריעים של התמונה של העלייה ה,3- ההירואיות של התנועה הציונית – זה עניין מהותי. בשני המקרים של המשוררות, אנחנו שמים לב שהתו שמטיל

ספק בגאולה נמצא דווקא שם.