ארץ ישראל

התרבות העברית החדשה עברה לארץ ישראל. התרבות העברית החדשה מקבלת תוקף חדש. אחרי

מלחה"ע הראשונה התחיל גל אחר של עלייה )עלייה (3 ממזרח אירופה – צביונה אחר – לא עוד עליה של נערים מתבגרים, אלא מביאה אתה את השירה של הדור הבא – שלונסקי, אורי צבי גרינברג. שניהם ראו את מלחה"ע ה,1- לגביהם המלחמה היא האירוע המעצב. הם לא עומדים על סף בית המדרש )על גבול המסורת( – המשבר הזה נמצא במין עבר, הם נמצאים במקום

אחר עכשיו. כאן מאוד בולט היישור קו בין האומנות העברית לאומנות המערבית. עכשיו העלייה היא בורגנית, באים עם יצירה תרבותית. תל אביב הופכת לבירת תרבות. השירים הראשונים של שלונסקי וגרינברג חתומים בחותמו של המשבר האירופי        הגדול – עניינם היא בעצם אירופה – זה בעברית אבל עניינם היא אירופה. הפואמה של שלונסקי "דווי" היא יצירה אקספרסיוניסטית מובהקת והאקספרסיוניזם הוא הצביון האומנותי ששוטף את איפורה אחרי המלחמה. אנחנו נראה כאן יצירות

גדולות, מודעות לעצמן ומבקשות ליצור תמונה אוניברסלית אפוקליפטית, משהו שנוגע לתחושה שהעולם הגיע אל תחתית כל אפשרויותיו. הפואמה דוואי יוצרת תמונה סימבולית שבתוכה מסתובבות דמויות סמליות וכולם נמצאים בתוך מצב שהוא לא     התרחשות קונקרטית אלא סמל גדול של ציפייה לתמורה ותיקום אבל בסוף במקום זה מגיעה אנייה שחורה שהיא מעין בן דמותו של המוות. המילה שהופכת ליסוד ממנו קרוץ הקיום האנושי כולו – היא "דווי" בסוף הפואמה הוא אורג את המילה הזו לתוך ספר בראשית. – "בראשית היה הדווי"… – הוא מגולל את סיפור התורה מחדש עד הסיום האפוקליפטי שמכין את סיומה

של הפואמה. אנחנו מצטרפים לסמל של יציאת מצרים וארון הברית, אבל בהיפוך, ארון הברית שמור בתוך ספינה שחורה. – המוות הוא גם הגואל. העלם שעומד לצדו של איוב כאחת הדמויות הסמליות – הצעיר שכביכול למחזיק רוח חדשה – התמונה

ששלונסקי חוזר עליה כמה פעמים בשירתו, אנחנו כענבים בשלים מאכול שחור )שחור השמיים( נישור אל טנא העולם – המטאפורה הזו היא פתח אל עולמו האחר של שלונסקי שהוא מאוד שונה מהדבר הזה. רואים את התנועה מאירופה אל פואטיקה     אחרת – מה שצומח כאן הוא חלק גדול ממנו יצירתו של שלונסקי – פואטיקה סימבוליסטית חדשה, עברית סימבוליסטית שמזוהה עם המפעל הציונית, הרוח ההרואית שמפעמת ביישוב – כיבוש הקרקע, ייבוש הביצות…המחשבה שמתרחש כאן אירוע שהממד שבו הוא מתרחש הוא משיחי – במעבר לארץ ישראל מהשירה באירופה הוא התחושה שמה שהיה מושלך לאיזה עתיד הזוי בדור ביאליק, הופך לדבר מוגשם שהאדם מוצא עצמו חלק ממנו. המעבר לאר"י הוא ניסיון להשתחרר ממטען אירופי של ציביליזציות אלימות, ספוגות הרס, ייאוש, עוני, הרס פיזי…כשהם באים לא"י יש הרגשה של היפוך גמור של מה שמתרחש בשירה הזו. השירים הראשונים של שלונסקי בעולמו הארצישראלי מתרחשים כשהוא עובר בעמק יזרעאל כשהוא עובד שם כפועל. שלונסקי הופך לדובר הראשי של דור גדול של כתיבה עברית ציונית.  "עמל" – נראה את הפער העצום בין הטון התנכי

הנשגב אבל הקוד של דווי, לבין הקול האחר שפתאום בתוכו מתרחש השיר הזה, ובעצמם השיר הארצישראלי החדש. הדוברים

הם רבים – אנחנו, והם מדברים בעברית חדשה )ההטעמה היא בעברית מזרחית( אבל השיר נמצא בריתמוס על פי הדיבור     הקורא והמכריז, כמו ביאליק הוא לא רוצה שנשכח את הפסוק – נערה שהולכת לכלולות. האצבעות היו אצבעות שלמדו ודפדפו. אני היהודי, קורה לי דבר חדש, אני עובר תמורה מעולם הגלות לעולם הגאולה. יש הרגשה שהגאולה היא על הסף

ממש וברגע שהיד תאחז את המגל היא תתרחש. המשורר עצמו בגופו הוא חלק מהדבר הזה. השיר לא ארוך, הוא שיר קריאה, יש בו משהו מהקריאה הסוציאליסטית. השיר הבא הוא הודה לזיעה! איש לא חשב שמדובר על דבר דוחה שקשור במועקה קיומית של קיץ, בתי חרושת או לחות. הזיעה נתפסת כאן כטל ברכה – סימבוליזציה גמורה של החיים בישראל. זה לא פחות ממזמור תהילים בעיניו. השירה הארצישראלית המוקדמת של שלונסקי היא שירת אושר אדירה – החוויה שבה מתרחשת    הציונות כעובדה, כמשהו שמתחיל לרקום עור וגידים. מביאים את העצמות התנכיות אל ההווה מתוך אמונה שהן הולכות להתגשם. באותו מחזור המשורר פונה אל אמו – האם שהיא היהדות כולה. כשקוראים את המשפט "בנך אברהם פייטן סולל בישראל" – זה משפט תמוה, כמעט מטורף – אנחנו לא קולטים שהאקסטזה שמקיפה את השיר הזה היא רחבה הרבה יותר

ממנו. משהו בתוך ההתרחשות התרבותית הפך למקום שבו נוצר מומנטום של הרגשה שהנה מתרחש הנס – כאן נטבע אותו

אופן דיבור שירי שהיה רחב יותר מעולמה של השירה. האמת התרבותית הנפשית של הדור הזה הלכה וקיבלה צביון כזה. השירה העברית הציונית מקבלת על עצמה זיווג עז ביותר בתחום שביאליק מנסח אותו בין עולם המסורת והקדושה לבין

השימוש החדש שלה בעברית החדשה.