אני תחת האטד – השיר

שיר עקרוני ברישום של דיוקנה של אסתר רב – "אני תחת האטד" – שוב האטד, שוב הגיבור הרע של משל יותם. זה הצמח שנבחר על ידה להיות בן זוגה, מקביל לנוכחותה. כמו נוכחותו ששואבת מהסמליות, גם היא עצמה רוצה להיות המרגיז, האוחז     וכאן זה נקשר לעמדה נשית דווקא. השיר הזה הוא שיר צוחק, הוא לא רציני מאוד. שיר ארוטי מאוד וכאן האישה איננה מחוללת בכרמים, אלא יוצאת מתוך האטד )בניגוד לדבורה שהיא יושבת אתה תחת התומר( והיא מזוהה עם קוציו ומצרפת להם צחוק. הקוצים והצחוק מתחברים. הנוכחות שלה היא לא נשית אופיינית, היא מעמידה נוכחות פרובוקטיבית, אלימה – יש לה קוצים, היא זוקפת את עצמה, בידיה חרב שעתידה לחרוץ את דינם – האם עורפת ראש או מחוללת את התרחשות המוות שהיא התרחשות מינית )מיתה( – זהו משחק במוות והמשחק הזה הוא המשחק המיני. כל הדבר הזה הוא שיר של נוף שמתרחש באור הלבן. הסביבה נמצאת בתוך אור מכה של ארץ ישראל. זה דבר עקרוני מאוד – אחד המקומות בהם אנחנו רואים באופן מפתיע שמישהו מגיב לאור הזה באופן אותנטי )רוב הציירים הכהו את האור הזה.( הכל מלבין מעוצמת האור, האור הוא חלק מהמניעים

הקיומיים של האדם השרוי במרחב – אין כמעט שיר של אסתר שלא מתאר את השפעתו של האור ככוח על ההתרחשות כאן.

היא המשוררת המקומית הראשונה – זה לא מחליף את המילה "ילידי" )בן המקום ושהוריו נמצאים כאן וגם אבות אבותיו – מאז ומתמיד שרוי כאן, חלק מהנוף הוא שרוי כאן וכוחו הוא מיתולוגי( האיש המקומי והחוויה המקומית היא דבר צנועה – אני כאן, אני רואה את זה ומכיר את זה היטב באופן אינטימי. לאיש הילידי אין עניין בלפרש את נופו, לאיש המקומי יש עניין. היא כותבת את הנוף והיא מגלה את זרותה לנוף אבל ברור שהיא מכירה אותו היטב. )שירת שלונסקי איננה שירה מקומית – הוא רואה את הגלבוע, אבל הוא רואה בעיקר את הסמל וההתרחשות מבעד לסמל הגדול( האי סימבוליזם הוא הפתח אל המקומיות   שלה והדבר הזה מאוד חריג בהשוואה לרחל בלופשטיין  שהפכה בניגוד לאסתר רב למשוררת המפורסמת והאהובה ביותר בדורה. היא סמל גדול בתוך השירה של הציונות – קודם כל בשירת העמק, אשר ראה ברחל את נביאתו – מרכז היצירה של המקום הזה, וחלק מהתפיסה הזו התפשט על כל הישוב הארצישראלי. היא אולי בת זוגו המקומית )בכאילו( של ביאליק אבל

שירתה באופן מאוד בולט איננה שירה מקומית כמו של אסתר רב.

רחל בלופשטיין קצת מבוגרת יותר מאסתר רב, היא מזוהה בתודעה העברית עם הכינרת ועם הנוף של הכינרת, ואחכ בחלק האחרון של חייה היא חולה במחלת השחפת שהובילו אותה בבתי חולים. היא נפטרה בגיל .40-41 הדמות הזו הפכה אותה למרטיר הגדול של השירה העברית ואי אפשר לחשוב על נוכחויות בתוך התרבות בלי הדימוי שהן הולכות וקורמות על עצמן במשך הדור שבא אחריהן )כמו שקרה עם ביאליק וטשרניחובסקי( וכך רחל שהייתה מעין קדושה מעוה של השירה העברית הארצישראלית. מעניין לראות את הניסוח המעודן והחדש שהיא נותנת לעמדה הציונית הנשית שלה. "אל ארצי" – כמו אצל אסתר רב בולט כאן המבט אל הארץ כאל מקום עני. מה שמרתק הוא שנדמה לה שהעוני בא ממנה. אני לא נתתי, אבל את היית זכאית ליותר, אבל את היית ענייה. הפער שהיא מתריעה עליו בסיום אופייני לה – יש פער בין שני ממדי דיבור על א"י אחד

החזון והשני אמת קונקרטית הנגלית לעיניים. תרועת הגיל ביום יגה האור  – קיים בעתיד אבל קיים; בכי במסתרים אלי עניך

–  קיים בהווה. זו מנחת הבת, המשוררת. כשהיא אומרת לא שלל קרבות אלא שביל ועץ, זוהי הקטנה שלא נועדה אלא להגדיל

במשהו את המתנה הזו כי לטעת עץ ולסלול כביש באותה ימים הוא מעשה חשוב מאוד ואולי חשב יותר מעלילות גבורה.

אחד הדברים שעומדים ביסוד הפואטיקה של רחל הוא הטיפול שלה בשמה – היא לוקחת כאן רעיון שפתח בו טשרניחובסקי ובמובן מסוים משוררי ימי הביניים שהוסיפו לשמם את השם "לוי" )טשר' כתב לא פעם על שאול המלך( – כאן רחל כותבת על רחל האם: "רחל" – כאן היא מציעה דרך פואטית ציונית נשית אחרת – גרנדיוזית. הרעיון שהעולם הציוני קשור ברעיון

של הפסטורל, על הרועים והרועות שבו, מופיע כאן אבל כאן הוא נקשר לעובדה שהרועה העכשווית )בלופשטיין( היא יורשתה

של רחל המקראית. היא פותחת במשפט "הן דמה בדמי זורם, הן קולה בקולי רן" – היא אולי טוענת שמה שמתרחש כאן הוא ספר בראשית, עם אותה זיקה טרגית לרחל המקראית שיודעת על מחלתה. תמונת הגאולה הציונית בה המשורר הוא רואה

מקבלת כאן צביון וקו נשי מהמקרא והתורה כאילו התורה היא הדבר המתגשם מחדש בעלייה הציונית.