עד סוףהמאה ה-19 התפיסה הרווחת הייתה שאין אמנות יהודית, היהדות נתפסה כדת מופשטת ואינטלקטואלית, אשר מתנגדת לאמנות באופן בסיסי. הרי בתי הכנסת בשטאטלים נודעו בעליבותם לעומת אותן כנסיות כפריות. התנועות הלאומניות באירופה שצמחו במהלך המאה ה-19 ראו ביצירה האמנותית מגדיר של עם, היהודים נתפסו כאלמנט מנותק מלאום כלשהו וככאלו שאין להם אמנות משלהם, או לפחות אין להם עיסוק של ממש באמנות מגדירה.
האם יש מגדירים לאמנות יהודית, או האם יש אמנות יהודית מקורית? אז זהו שלא…האלמנטים האמנותיים שנראים אז, כהיום, הם אלמנטים "מגויירים", אשר מקורם נמצא במקומות קרובים ורחוקים.
ציר הזמן של הקורס מתחיל בתקופה ההלניסטית, דרך בית שני, התקופה הרומית המאוחרת והביזנטית, עד הכיבוש המוסלמי (לא כולל).
התעניינות בנושא החלה בסוף המאה ה-19 בגרמניה. בראשית המאה ה-20 נוסד בצלאל בירושלים ולאט מאוד החלו לעסוק, לצד העיסוק באמנות יהודית מעשית, גם במחקר על אמנות יהודית בעבר. החוקר החשוב ביותר של אמנות יהודית במאה ה-20 הוא ERWIN GOODENOUGH (LOL!!!!!!!!!!!!!) , אשר אסף בספרו את כל המופעים של אמנות יהודית שהופיעו אי-פעם.
להלן סקירה קצרה של התקופות:
התקופה הפרסית- מתקופה זו יש לנו פירורים קטנים מאוד, כמו פרח השושן שמוםפיע על מטבעות יהד,עם תיאורי בע"ח ואף מטבע יחיד שמציג אדם. נראה שליהודים לא הפריע להשתמש באמנות פיגורטיבית בתקופה הזאת
התקופה ההלניסטית- ידוע ביותר הוא ארמון קאסר-אל-עבד בעבר הירדן ונודע כארמון של בית טוביה. הוא משופע בתבליטי בע"ח, הרושם הוא שלמשפחה החשובה הזאת אין בעיה עם אמנות פיגורטיבית, אך מאתר יחידאי קשה לבנות תפיסה כללית לגבי הכלל.
התקופה החשמונאית-סוף ימי בית שני- המגדיר הידוע ביותר של תקופות אלו הוא היעדר מוחלט של תיאורים פיגורטיביים, להבדיל מהתקופות הפרסית וההלניסטית, פה יש לנו שפע רב של ממצאים.
מאה 3- החל מתקופה זו נפרץ הטאבו על אמנות הדמות ואנו מתחילים לקבל שיטפון של אמנות, אשר כולה מתארת בני אדם ובע"ח, בבית שערים נמצאה כמות אדירה של אמנות פיגורטיבית, בטקסים פגאניים של ממש בבית כנסת! גלגל המזלות בבית הכנסת בטבריה מציג את הליוס שנמצא במרכז, אם מדובר היה בתופעה יחידאית יכול היה להיות שמדובר באיזושהי קהילה, אך ממצאים דומים (לא שמורים כ"כ יפה) שנמצאו בכל רחבי הארץ מוכיחים אחרת.
מאה 7- פה ניכרת חזרה לדגמים הגיאומטריים מימי בית שני, נראה שגם בבתי הכנסת הקודמים ששרדו מישהו טישטש את הדמויות שמופיעות על הפסיפסים.
אמנות יהודית מוגדרת בימי בית שני יכולה להיות המנורה, אך היא כמעט ואינה מופיעה בשום מקום. בתקופה הביזנטית, לעומת זאת, ניתן למצוא את המנורה בכל מקום, כסמל מגדיר ליהודים. חוץ מהממצא הארכיאולוגי יש לנו מקורות ספרותיים, יש את יוספוס, הספרים החיצוניים, פילון האלכסנדרוני וכו'…אך הבעייה היא שהם אינם עוסקים באמנות יהודית, רק בקריאה "בין השורות" ניתן, לעיתים, להבין כי אלו עוסקים באמנות של יהודים. בתקופה המאוחרת לבית השני יש לנו את ספרות חז"ל, אך שום דבר בה אינו מכין אותנו לעושר העצום שהתגלה בחפירות. ספרות חז"ל היא ספרות דתית ומגמתית מאוד ובדור האחרון נשאלות שאלות נוקבות מאוד באשר להסתמכות על ספרות חז"ל כמקור היסטורי. רב המידע על האמנות מגיע מהמחקר הארכיאולוגי, החפירה המפורמת ביותר הייתה של אלעזר ליפא-סוקנית בדורא-אירופוס ובית אלפא.
ימי בית שני- הטכניקות של האמנות היהודית בימי בית שני מושאלת כולה מהעולם הסובב, טכניקת הריצוף ההרודיאנית מורכבת מאופוס סקטילה, פסיפס גיאומטרי ופלורלי. ופרסקו. מודבר בבנייה פרטית, אשר מאפיינת רק את העשירון העליון של האוכלוסייה. עוד דברים שמוצאים הרבה בבתי יהודים זה סטוקו. המוטיבים הם צמחיים, בעיקר לוטוס וכפות תמרים, עיטורים גיאומטריים מגוונים מאוד. דגמים ארכיטקטוניים רבים נמצאים בכל מהלך התקופה, גם על גלוסקמאות. מה שמאפיין את השימוש בכל הדגמים הללו, זה שזה קיים בכל האיזור, זוהי שפה בינלאומית, היוצא מן הכלל בתקופה הרומית הקדומה הוא דגם הגל הרץ, או העיטור האינסופי והסימטריה המדוייקת של כל קו וקו. בתקופה זו קיים פחד רב מחלל ריק, נראה שכל חלל שנוצר מכוסה מיד בדגמים גיאומטריים שונים.
לסיכום-בימי הבית השני, השימוש הטכניקה הרומית משתלט על האמנות היהודית, כמובן בגרסה "מגויירת שלו".