אבא קונסטנטין שפירא

השיר "אכן רוח היא באנוש" של המשורר אבא קונסטנטין שפירא היא דוגמה מעולה כדי לראות את ההגזמה של הרגשנות בשירת חיבת ציון. שיר בלי דם ובלי דמעות לא היה דבר רציני. ביאליק וטשרניחובסקי היו לומדים כך את השירה. ראשיתה

של השירה העברית החדשה מהכיוון הזה היא בתוך הרומנטיקה המאוחרת של שירת חיבת ציון עם האלמנט ה"דמעוני" הזה בתוכה. אל הציפור הוא המשך רצוף של הדבר הזה. פה מתחילה התפתחות – זה בדיוק הדבר שבו השירה העברית החדשה

יתחילו לשנות, להעמיק ולהמיר את הדיבור על רגשות מדיבור כללי ונוסחתי למשהו קטן יותר, של מישהו פרטי.

כדי להסביר את ההבדל בין השירה הישנה של ביאליק לשירה החדשה הוא כותב שיר בשם "דמעה נאמנה" – נכתב 4 שנים אחרי "אל הציפור." ביאליק בונה אירוניה ביחס לעולם הפואטי של שירת חיבת ציון – כל הדבר הזה, הדמעות המוגזמות הן הבל, הוא קריקטורה. הישרה החדשה הופכת להיות מודעת לכלים של עצמה. ביאליק לא מבטל את הדמעות, אבל במקום כמות

העצומה של הרגשות והדמעות, יש לו דמעה אחת נאמנה. הוא מקטין את זה והופך את זה לדמעה של אדם אחד. אם הדמעה

תרד זה יהיה בגלל עניין פיזי, קיומי ולא רגשי. ביאליק מבקש רק תגובה מאחד שאולי יעבור.

היחסים שביאליק בונה והשירה העברית עתידה בין קוראיה לבין השיר הם אחרים – היא לוקחת הרבה מהשירה שקדמה לה

אבל עכשיו היא מרחיקה את הדיבור על רגשות. היא הופכת את הדיבור על חוויה למשהו אמין, אותנטי, חוויה של אדם אחד. הדיבור על דור הוא דיבור על השתנות של רגישות ובנייה של רגישות חדשה, התבוננות אחרת במילים. טשרניחובסקי וביאליק עושים פרויקט ענק של בניית אתר של דיבור פואטי על מצב האדם היהודי המבין עברית ולא תמיד יהודי, אדם בכלל, באמצעות הלשון העברית. ההתרחשות לא שייכת לבית כנסת, הקשרו התרבותי הוא חילוני. היא עוברת משירת ההשכלה למקום חדש שבו האדם הוא דבר הרבה יותר מסובך והוא לא יוכל להיות מוכל בתוך רעיונות ההשכלה. צריך לדבר אליו דרך מישור

הרגשות והנפש. השירה הזו קשורה עם רעיון גדול של הגאולה והמשיח שבה נקשר בדרך מוזרה המשיח אל המשורר עצמו.

הדבר החשוב מכל הוא הדיבור על הרגש בדרך החדשה – כאן מתרחש מודרניזם – הדיבור על הרגש בדרך אחרת ממה שהיה

נהוג עד השירה החדשה.

בשיעור הראשון דיברנו על מצבור השינויים שעברה השירה העברית. המעבר משירת ההשכלה אל שירה של העידן הציוני,

עיקרו נמצא במעבר עקרוני מעולם השירה השכלית הפילוסופית הרציונלית לשירה שהיא רגשית יותר.

הדבר קשור לא רק בשינוי התפיסה של מעבר מתפיסה שכלית לרגשית, אלא במכלול של רעיונות שהם חלק מסדר יומה של הציונות והלאומיות. הלאומית באופן שבו הוא נבנה באירופה בסוף המאה ה18- וה19- יש בה משהו זר לרוחה של הציביליזציה    היהודית. בהרבה דברים בשירה החדשה יש עימות ואיבה מול העולם המסורתי הישן בגלל מכלול רחב יותר של רעיונות שבמרכזו רעיון הטבע. אחד מבסיסי ההשקפה הציונית, הרעיונות היו כרוכים באינטואיציה שהלאומיות קשורה בארץ, קשר זורם בין האדם והטבע ובהרגשה שמושג האדם ששייך ללאום החדש, הוא אדם שמוכרח להיות קשור לטבע. הייתה הרגשה שהציביליזציה היהודית הייתה מסולקת מהטבע אלפי שנים. אחת הסיבות לכך הייתה שהיהודים היו פזורים בארצות שעיסוקיהם

לא היו קשורים באדמה גינון או חקלאות אלא מסחר, כלכלה, כספים, רוח…כאן נכנס יסוד מהפכני של הציונית.

טשרניחובסקי, דרכו אל תוך השירה הייתה מהירה יותר, ובני הזמן הגיבו לכניסתו בהתרשמות. יש לו שיר שנוגע בעניין הטבע. השיר סונט )סגנון שירה איטלקי, הוא נשען על מסורת קלאסית אירופית.( בשירו "לא רגעי שנת, טבע" בונה טשרניחובסקי את המושג החדש של הזיקה אל הטבע. המשפט הראשון פירושו טבע, אינני רואה בך שינה וחלומות מתוקים אלא רק רגש

וסערות קרב. בהברה האשכנזית ניתן לחוש את הכוח היצרי שבתוכו אורג טשרניחובסקי את הזיקה לטבע )מצלול גלי.( הדובר רואה את הטבע כראיון של כוח, עוצמה שלא נמצאת במנוחה. משווה אותה למצב של אנשים ישנים וחולמים. בונה תמונה של

שיאים – שיא ההרים ועומק המכרות…ישנם קווים ענקיים שמתארים את שיאי העוצמה של הטבע – זהו טבע של הרומנטיקה, העוצמות הכבירות הן הטבע. כשאני אבל, הוא אומר, והפצעים זועקים, במין קיטש רומנטי, בסגנון חיבת ציון כשאני מגיע עד

כדי כך למצב מסכנות מיופייפת, אני יוצא לנדוד למקום עם עוצמות של גלים גדולים. המילה "ינאקו" היא מילה של האנשה, הטבע מואנש לישות חיה גדולה. האלמנט המנוגד לגלים הוא סלעים גדולים )צור – עוד אחד משמותיו של האל( – האל גלום בתוך הסלעים הגדולים שעומדים מול הגלים. החוויה היא של בושה – דבר מפתיע ורענן – מהגלים אני בוש ומהצורים אני נכלם. הוא מפרק את הזוג "בוש ונכלם" ומתבייש בגלים שרבים בסלעים. בתוך המילים ניתן לשמוע את הדי הגלים כי כל אחת מהמילים יוצרת רעש משלה. הוא מעמיד מול הגלים את הסלעים. הנהם וההמון יוצרים את הניגוד השני. טשרניחובסקי מעמיד

את האדם מול הטבע כמשהו שצריך ללמוד סוג של כבוד. הצורך ללמוד מהטבע את הכבוד האנושי של העמידה מול העצמה.